שינוי של 180 מעלות

מאת: עופר בן דור ה 6 בינואר 2006 היה יום מכונן… מרתון טבריה יצא לדרך… לאחר שנה וחצי של אימונים אינטנסיביים בהן גמענו…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 31.03.2015
בלוג ריצה
0 תגובות

מאת: עופר בן דור

ה 6 בינואר 2006 היה יום מכונן…
מרתון טבריה יצא לדרך…
לאחר שנה וחצי של אימונים אינטנסיביים בהן גמענו יד ביד אלפי קילומטרים, יצאנו ביחד להגשים
את החלום.
בזה זינק לריצה היסטורית , בניסיון להיות העיוור הראשון מלידה, בתולדות מדינת ישראל,
שישלים מרתון שלם.
בתום 3 שעות ו 44 דקות חצינו נרגשים –יד ביד- את קו הגמר. המחסום נפרץ.
באותם ימים ראשונים, בהם התחלתי לרוץ עם בזה, כשאנו קשורים זה לזה בפרקי ידינו ברצועת
גומי, נחשפתי לעוצמת החיבור האנושי הייחודית הזו.
הריצות המשותפות בדרכים רצופות מכשולים הבהירו לי באופן חד את משמעות המושג “אמון
מוחלט”. רצועת הגומי מסמלת באופן מושלם את הקשר הייחודי הזה בין בני אדם.
למדתי לרוץ עבורו, להיות העיניים שלו ולשמור שיגיע בשלום אל קו הגמר.
במהלך הריצות המשותפות לא הפסקתי לתאר לו את שרואות עיניי. את זריחת השמש או שקיעתה,
את הנופים המתחלפים…ממש לתרגם עבורו את המציאות.

חוויות הריצה הללו השאירו בי חותם עמוק. כבר אז הבנתי שזכיתי למשמעות חדשה לחיי.

באותם ימים הצטרף בני גיא לריצות המשותפות עם בזה.
את ריצות המרתון עם בזה חלקנו בינינו: גיא רץ עם בזה את מחצית המרחק הראשונה, ושם, בנק’
21 הק”מ, לקחתי את הרצועה מגיא והמשכתי עם בזה עד קו הגמר.
יצאנו שלושתינו ביחד למסע בן אלפי קילומטרים כשהמטרה שהוצבה הייתה: לייצג את ישראל
בריצת המרתון הפראלימפית באולימפיאדת בייג’ין 2008.
אדלג על המאורעות הדרמטיים שחווינו בשנתיים הבאות…..
במחצית ספטמבר 2008, ממש ביום הולדתי ה 50, הוזנקה ריצת המרתון באולימפיאדת בייג’ין.
בזה וגיא זינקו בהתרגשות לריצת חייהם. בנק’ הק”מ ה 30 החלפתי את גיא. לקראת סיומה של הריצה נכנסתי עם בזה בשערי האיצטדיון האולימפי בבייג’ין. עם כניסתינו לאיצטדיון נשמעו מחיאות כפיים אדירות. הקהל העצום, כ 90 אלף איש, קם על רגליו. כולם הריעו לנו.
אלה היו רגעי התהילה בהם רצנו את ההקפה האחרונה.
חציתי עם בזה המותש את קו הגמר כשאנו עטופים בדגל ישראל. החלום הפך למציאות!
כחודש לאחר האולימפיאדה הגשמנו עם בזה חלום משותף נוסף – יצאנו עם בזה למסע אל הר
האוורסט. אמרו לנו שאנחנו מטורפים. אבל, הקשבנו ללב שרצה, ויצאנו למסע.
לאורך כל הדרך היה ברור לנו שאנחנו מתייחסים לבזה כאדם רואה לכל דבר ולא מוותרים לו על שום
דבר. אנחנו ביחד איתו, מסתכלים עליו בגובה העיניים.
השלמנו את המסע המורכב כשבזה חווה ביחד איתנו את רגעי השיא.

החוויות המסעירות שחווינו הביאו את גיא ואותי להכרה שבעצם כאן רק מתחיל המסע…
התחלנו ללוות עיוורים נוספים ובעלי מוגבלויות שונות בריצות משותפות.
גיא הקים ומאמן, במסגרת הפעילות בעמותת “אתגרים”, קבוצות ריצה והליכה לאנשים עם
מוגבלויות וצרכים מיוחדים (עיוורים, אוטיסטים, בעלי שיתוק מוחין ועוד….).
הפעילויות הייחודיות הללו הורחבו עוד ועוד וגויסו מתנדבים מסורים רבים שמלווים את
המשתתפים.
במקביל לנ”ל , הייתי שותף להקמת קבוצת הריצה הראשונה בעולם לאנשים הסובלים
מתופעות של פוסט טראומה / הלם קרב. יש לי הזכות להיות מאמן הקבוצה המיוחדת הזו.
נוכחתי לדעת שהריצה הקבוצתית היא כלי טיפולי מדהים המסייע לאנשים אלה לאזן
את חייהם ולחיות חיים איכותיים.

בדצמבר 2013, בתום תקופת הכנה ארוכה, הגשמתי חלום נוסף : יזמתי והובלתי מסע של משלחת
נכים לטיפוס אל פסגת הקילימנג’ארו, ההר הגבוה ביבשת אפריקה.
בחנוכה 2013 יצאה משלחת הנכים הגדולה הראשונה בהיסטוריה למסע פורץ הדרך:
המשלחת כללה 3 חברים עם שיתוק מוחין, בחורה עם פגיעת ראש קשה ושלושה עיוורים.
למסע הצטרפו מלווים מתנדבים שהושיטו יד ולב לחברים בכל רגע ורגע.
בנר שמיני של חנוכה, תוך טיפוס על המצוקים תחת סופת שלגים ובקור עז, נגעה המשלחת
בפסגה. שיא עולם חדש נקבע. על הפסגה היה קור של 20 מעלות מתחת לאפס אך היה
מאד חם בלב ובנשמה.

לאחרונה החלטנו להרחיב את הגשמת החזון באופן משמעותי.
יסדנו את “180 מעלות”– ארגון שבמסגרתו אנחנו מקימים בכל רחבי הארץ עוד ועוד קבוצות
ופעילויות לאנשים עם מוגבלויות, למתמודדים עם קשיים נפשיים, למשפחות
שכולות , לסובלים מהלם קרב/פוסט טראומה ולאוכלוסיות נוספות.
במקביל לפעילויות אלה נקים קבוצות ריצה והליכה רגילות שהתמורה מהן תשמש לסבסוד
הפעילויות המיוחדות.
החזון שלנו הוא להסיר מחיצות ולחבר בין אנשים מכל קצוות החברה, לאפשר לאותם בעלי מוגבלויות
וקשיים לשפר את יכולותיהם, את ביטחונם העצמי ואת הפוטנציאל שלהם להשתלב בחברה.
יש בנו אהבה והיא תנצח , כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק !!!

br2

 

 

כתיבת תגובה