שיא יחסי מול שיא מוחלט

האם רץ יכול לקבוע לעצמו מה נחשב כשיא או שהכל במספרים? לירון תמם בתהיה שבטח מעסיקה לא מעט רצים

מאת: לירון תמם
בתאריך: 15.05.2019
בלוג ריצה
0 תגובות

כשאני משתתף בחצי מרתון בדרך כלל כבר בקילומטר ה-15 אני יכול לדעת אם אני עומד לשבור שיא או לא. אם אני נמצא על 1:09 שאו מתחת לזה, אני יודע שיש לי סיכוי. אם לא  אז אני מבין שתמיד יש את הפעם הבאה.

הטענה הזאת הוכיחה את עצמה בחצי מרתון תל אביב האחרון. הגעתי אל הקילומטר ה-15 כשהייתי מתחת לתוצאה הזאת, והנחתי שאוכל לשבור את השיא. בקילומטר האחרון, ידעתי שאשבור את השיא רק לא ידעתי בכמה, אז האצתי ורצתי את המרחק שנותר בשמונה שניות מהר יותר מהקצב שלי בכל המרוץ. זו היתה פעם שלישית מתוך שבעה פעמים ששברתי את השיא במרחק הזה, מאז דצמבר 17.

שלושה שבועות אחר כך, הגעתי אל חצי מרתון ירושלים בלי שום כוונה לעשות תוצאה, למען האמת קיוויתי לא לפשל יותר מדי. בקילומטר ה-15 הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רחוק מהשיא. לבסוף, כן הצלחתי לשבור שיא מסלול ואפילו עשיתי נגטיב של כמעט דקה בין החצי הראשון של המסלול לחצי השני. למרות שלא שברתי שיא אישי, הייתי הרבה יותר מרוצה בסיום המרוץ מאשר בתל אביב.

Photo by RUN 4 FFWPU from Pexels

מי לא רוצה לנצח?

פתחתי את המאמר עם שני הסיפורים האלה בגלל שיש נקודה אחת שאני מוצא את עצמי מתעסק איתה לא מעט, ההבדל בין שיא מוחלט לשיא יחסי. ההבדל בין שיא שבא לידי ביטוי במספר לבין תחושת שיא שלא תמיד אפשר למדוד. הרבה פעמים אנחנו נוטים לייחס לשיא המוחלט את המשמעות החשובה. אבל אני נוטה לחשוב שהוא פחות חשוב ומשמעותי, מריצות שנגמרות בלי שיא אך הן מספקות הרבה יותר.

אינני יודע למה אני מתעסק בזה. אולי זה עניין של גיל, פרופורציות (יש קשר בין השניים), אימונים. היום אני יודע שאני פחות מוצא עניין ומשמעות בשיאים מאשר בעבר. לא שזה לא משמח אותי אלא שזה פחות משפיע עלי, יש לזה פחות משמעות מבחינתי. קצת בסתירה לעובדה שאני מתאמן הרבה יותר קשה, משקיע הרבה יותר זמן בריצה ובדברים מסביב. בסיכומו של דבר, חצי דקה לכאן או לכאן כבר לא תשנה דבר.

אז ניסיתי לחשוב למה אני מתעסק בזה כל כך הרבה. הרי זה שרצתי מהר יותר לא אומר שום דבר, זה אומר שהאימונים משתלמים ושאני עובד נכון, אבל האם  זה אומר משהו על ההנאה שלי? יכול להיות שעכשיו השיאים יותר שכיחים, אז זה פחות משמעותי. אך ההסבר לא מסביר מדוע ריצות שאין בהן שיא, יכולות לגרום לי יותר הנאה במקרים מסוימים.

אז יש את העניין של הגיל והפרופורציה, אני הרי יודע ששום שיא לא ישנה שום דבר בחיי, ויש גם עניין של פוזיציה. אני לא מתחרה בשביל כסף, לא בשביל תואר, אז זה פחות חשוב. אשבור שיא, מחר אתעורר וחוץ מתחושה טובה (כמו זו שאני יכול לקבל בסיום ריצה שאין בה שיא), לא ישתנה שום דבר.

Photo by RUN 4 FFWPU from Pexels

משיא לשיא

חלקכם בוודאי יניח שמדובר פה באחד שלא רוצה להצליח. ובכן, זה לא מדויק. אם לא הייתי רוצה להצליח לא הייתי מתעורר כל בוקר מוקדם ומתאמן קשה, לא הייתי הולך למרוצים בכלל ואם הייתי הולך אז הייתי רץ אותם קליל, דבר שאני מאוד מתקשה לעשות גם כשאני מגיע מתוך כוונה לעשות אותם בכיף (זו היתה המטרה שלי בחצי מרתון ירושלים ובסוף ניסיתי לרוץ הכי מהר שיכולתי).

יש פה איזה אבסורד, מצד אחד לא בוער בי לשבור שיא, ואני די שונא לרוץ מהר ולהתאמץ, מצד שני אני שונא להיכשל ולעשות תוצאה לא טובה, אז אני מנסה לתת כל מה שאני יכול. בסוף אני מסתכל ויכול להיות מרוצה יותר ממרוץ טוב בלי תוצאה מאשר ממרוץ עם תוצאה. בחצי מרתון טבריה האחרון הייתי רחוק מהשיא, אבל לא רק שנהניתי, גם הייתי מאוד מרוצה מהריצה שלי. אולי יש בזה היגיון, אם לא רצים מהר אז פחות סובלים, אז אפשר יותר ליהנות. קשה מאוד לנצל תחושה של סבל בשביל ליהנות, אולי אפשר לרוץ מהר יותר אבל לא נהנים מזה. אז משלמים מחיר ואין שיא אבל לפחות נהנים.

העניין עם שיאים הוא, ובכן, שהם לא נגמרים. בכל פעם אפשר לשפר, אפשר להתקדם יותר, להוריד שנייה ועוד שנייה, זה לא נגמר. יש מי שחי בשביל זה, ויש את מי שלא מחפש אותם וזה לא מעניין או מאתגר אותו בכלל. אני תקוע באמצע, מתלבט עדיין אם הם בכלל רלוונטיים.

אבל בינינו, על  מי אני עובד? כבר כמה שנים אני תקוע על אותו שיא בריצת 10 קילומטר ואני לא מתכוון לוותר עד שאשפר אותו, גם אם למחרת בבוקר זה ירגיש אותו דבר.

רוצים להגיע לשיאי חוויה חדשים?

אתגר החרמון – 10 ק״מ | 7 ק״מ בטיפוס אל פסגת החרמון >> 

ערד מצדה – רייב ריצה מטורף אל הזריחה >> 

כתיבת תגובה