ריצה מפחידה / לאה הוצלר

  לפני שפחדתי מריצות ומכאבי ברכיים פחדתי מכלבים. *** זה התחיל עם ג’סי, הכלבה מהקומה השלישית בבניין של יודית דודה שלי שגרה…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 19.04.2016
החיים זה (לא) רק ריצה
0 תגובות

 
לפני שפחדתי מריצות ומכאבי ברכיים פחדתי מכלבים.
***
זה התחיל עם ג’סי, הכלבה מהקומה השלישית בבניין של יודית דודה שלי שגרה בקומה השנייה. לבניין ההוא ברחוב עמי 1 בבני ברק היה חדר מדרגות אפלולי שבמרומיו היה פתח אוורור חירומי שנחסם על ידי גגון פלסטיק ירוק, מה ששיווה לבניין כולו תאורת גינה מלאכותית ואפלה.
בימי ראשון באופן קבוע הייתי הולכת אחרי ביה”ס לבית של  “יודית האמא השנייה שלי”. פעם אחת, הייתי אולי בת שבע או אפילו כבר שמונה, הגעתי כרגיל ודפקתי על הדלת של יודית אבל יודית לא פתחה, איחרה בכמה דקות מהסידורים שלה. משום מה הרגשתי שאני לא לבד ומבט זריז לשמי הירוקת גילה לי את ג’סי, הכלבה הפיצית והנבחנית של השכנים מקומה שלישית מציצה לעברי.
נבהלתי מאד ועשיתי את הדבר ההגיוני ביותר לעשות – פתחתי במנוסה אדירה במהירות שיא. וג’סי, בגלל שהיא כלבה, עשתה את הדבר ההגיוני-כלבי ביותר לעשות ופצחה גם היא במרדף אחריי.
אפשר לומר שזה המרוץ הראשון שיצא לי להשתתף בו, מרוץ ששילב ירידת גבהים דרסטית מלווה בנביחות עידוד ברקע וריצת שטח של חמישים מטרים דרך החצר ועד לחניה. בסוף ניצחתי, אלא מה, או שבעצם ג’סי מצאה ילדה עסיסית ממני לטרוף ושינתה כיוון.
בכל אופן, מאז הפעם ההיא פחדתי מג’סי. בבני ברק אין כל כך כלבים כך שלפחות בשנים הראשונות לא היו לי בעיות נבחניות נוספות חוץ ממנה – וגם לזה נמצא פתרון מכובד: בכל פעם כשבאתי ליודית הייתי עומדת מתחת לבניין בעמי 1 וצווחת בקול: “יוווווווווווודית”, וכשיוווווווווודית הייתה שומעת את הסיסמא היא הייתה יודעת לפתוח את דלת הבית, לבדוק שג’סי לא מסתובבת ולא נובחת בחדר המדרגות הירוק ואז הייתה חוזרת לחלון ונותנת לי “א. מדרגות”. ככה במשך שנים.
בשלב כלשהו התחלתי לצאת מבני ברק ובדרך החוצה נתקלתי בעוד הרבה ג’סים וג’סיות מסוגים שונים, מה שהוביל לפיתוח שיטות חדשות ומגוונות כמו קפיצה היסטרית על ספסלים, התמקצעות בשיעולוגיה מלמולית בנוסח  “אלרגיה..כלבים..אני..” ובריחה לא רצונית של מעט שתן במקרים קיצוניים במיוחד.
**

וואפוואפית שוטפת ומחשבות דכלבא

וואפוואפית שוטפת ומחשבות דכלבא


וזהו, בסוף כמו שקורה לשנים הן עוברות ומתבגרות ויום אחד חוויתי הארת-גוגל, הארה מסוג שגילתה לי שיש עוד אנשים בעולם שסובלים כמוני מכלבימופוביה. כמה ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי נוסעת בכביש החוף צפונה לגבעת אולגה לחוות כלבים וממש כמה שעות קדימה הייתי עסוקה בסירוק, האכלה ושיחה בוואפוואפית שוטפת על ענייני דיומא ומחשבות דכלבא.
***
כדי להרגיש נרדף אתה לא צריך שמישהו באמת ירדוף אחריך, משום כך פחדים יכולים להיות כאילו מטופשים לפעמים אבל גם בלתי ניתנים להפרכה, עצם הקיום של פחד נובע מזה שמישהו חש אותו, נביעה תחושתית. במיוחד ככל שאנחנו מתקדמים בציר של החיים וככל שהפחדים מפסיקים להיקרא פחדים ומחליפים את המהות שלהם לכדי פוביות מבוססות. אחד המטפלים שעברתי דרכם במהלך חיי הסביר לי שכילדים אנחנו באמת מאמינים שיש מפלצת מתחת למיטה שלנו, לכן גם ההתגברות על הפחד פשוטה יותר כי רק צריך להוכיח אחרת, להסתכל מתחת למיטה ולראות שאין. לעומת זאת, כמבוגרים אנחנו יודעים שאין דברים בגו’, כלומר בפחד, אבל עדיין אנחנו ממשיכים לפחד אותו, להִתְפַחֶד לנו, ולך תתגבר על משהו שבידיעה הפנימית שלך אתה יודע שהוא כבר גָבוּר, כי הוא לא באמת קיים או לא באמת מאיים אבל גם בעצם כן.
****
אני מפחדת מכאבי ברכיים ומכאבי גב, משקשקת כשמדי פעם כואב לי קצת בקשתית או בהלוקס-ולגוס. בכל ריצת עשר אני מפחדת, גם בכל ריצת חמש. שלא יצליח לי, שאני אפסיק באמצע, שלא יהיה לי כוח. בכל פעם כששריר מתכווץ לי אני רואה באופק פציעה ובערך פעם בשבוע וחצי אני מהרהרת בפחד את המחשבה של מה יקרה אם לא אוכל לרוץ יותר. איזו מחשבה מפחידה אלוהים. אגב, היו לא מעט פעמים שלא הצליח לי, שהפסקתי באמצע, שלא היה לי כוח.
**
השבוע האחרון, שעת ערב בנמל יפו, סביבות הקילומטר השביעי  מתוך עשרה מתוכננים, שני נערים על אופניים חשמליים עוקפים אותי, על הדרך מפליקים לי וואחד פליק על התחת וממשיכים לדרכם ברכיבה חשמלית וצחוק רם.
אין לי מילים לתאר את ההשפלה, את חוסר האונים ושוב את ההשפלה שהרגשתי באותו הרגע – אז אני אדלג על זה, אבל רגע אחרי ההשפלה ואחרי שעצרתי מרוב הלם ואחרי עוד שתיים-שלוש קללות חוויתי איזו הארה, אחת בוהקת במיוחד.
ראיתי אותם פונים שמאלה והנחתי שבעוד רגע הם יעברו בצד השני של המבנה, זכרתי שלאותו מבנה יש מעברים פנימיים המגיעים לצדו השני וברגע שהוא די קרוב לפחד אבל גם הכי רחוק ממנו – פתחתי בספרינט, כזה שלא נראה מימי השיא של ג’סי עליה השלום תהא נשמתה צרורה, אחד כזה שהוא בוודאות מעל היכולות הרגילות שלי ולא חושב על ברכיים או על כאבים או על הלוקסים-ולגוסים. תוך שניות בודדות יצאתי מהצד השני של הבניין ותוך שניות בודדות ועוד שבריר שנייה מצאתי את עצמי קופצת על האופניים שבדיוק הגיעו מולי ותופסת חזק בחולצה של אחד משני הילדים בזמן שחבר שלו מצליח לברוח.
נבחתי, פשוט שנבחתי. תפסתי אותו חזק-חזק בחולצה והצמדתי את הפרצוף המפוחד שלו קרוב-קרוב לפנים האדומות שלי ולא הפסקתי לנבוח. נבחתי לו מה דעתי על אנשים כלליים שתופסים בתחת כללי של אנשים כלליים אחרים בלי לבקש רשות קודם לכן, צרחתי לו מה דעתי על אנשים ספציפיים שתופסים בתחת השלי ספציפית בלי לבקש רשות קודם לכן, נבחתי וירקתי רוק והתזתי זיעה ונבחתי עוד.
***
לאה-הוצלר-RUN
אין לי מילים לתאר את הלא-פחד, את הכבוד האבוד-החוזר ואת העוד יותר לא-פחד שהרגשתי באותו הרגע – אז אני אדלג על זה, אבל רגע אחרי הנביחות ואחרי הלמה-מי-פחד ואחרי הכבוד האבוד שחזר חוויתי איזו תחושת עוצם, אחת בוהקת במיוחד.
 
מאת: לאה הוצלר.
 

כתיבת תגובה