משתוללים בכפר (אוריה)

מאת: אילן גולדמן חלמתם פעם לעשות את הפעילות הגופנית שלכם בנוף של טוסקנה? אם הגעתם אתמול לדואתלון השטח של כפר אוריה, יתכן…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 01.03.2015
בלוג ריצה
1 תגובות

מאת: אילן גולדמן

חלמתם פעם לעשות את הפעילות הגופנית שלכם בנוף של טוסקנה?
אם הגעתם אתמול לדואתלון השטח של כפר אוריה, יתכן וחלומכם התגשם..

7:30 בבוקר – מגרש החנייה במעלה מושב כפר אוריה: אחרוני המתחרים נעמדים בתור בכדי לאסוף את מספריהם. אני ביניהם, מתלבט כיצד אסקר תחרות דואתלון שטח. “למה באתי?” שואל הצד החלש שבי. כעבור כמה דקות של שיטוטים חסרי מנוח בפאתי המושב/כפר זה קרה: הברקה, רגע של קלות דעת, אולי זה בכלל היה הנוף, ופצחתי בתחנונים לגלן כהן, אבי המרוץ בכדי שיאפשר לי להשתתף במקצה הריצה – הרי זה ברור כשמש אביבית: כדי לסקר “קרב” צריך להשתתף בו.

8:00 – 250 איש ואישה עומדים מתחת לבניין אבן בן מאה שנה – מריעים לכפר פסטורלי שגילו כגיל הבניין. רגע ההזנקה מתקרב, העקצוצים בשרירי הרגליים מתחילים. גלן מפזר הוראות אחרונות, עונה לכל השאלות בסבלנות ומשחרר בדיחות לאוויר. מארגן מרוץ רגוע, יש חיה כזו? תכירו את גלן כהן.

8:10 – שלוש, שתיים, אחת, ואנחנו מתחילים לשעוט בירידת האספלט אל לב השטח. “אני מצטער, יהיו לכם 400 מטר על כביש” אני נזכר בדבריו של גלן ומנסה ליישם את פרקטיקת “שחרר את הגוף”, שמאמני דורש.

קצת בוץ בירידה, אבנים מתגלגלות, ומתברר לאחר המרוץ שגם ריצה יכולה לגבות קורבנות החלקה. כעבור כמה מאות מטרים מקו הזינוק, הירוק של הטבע משתיק לגמרי את הצעדים. פעימות הלב נבלעות בין עליות קטנות ומשופעות לירידות משחררות. זה הזמן שהעיניים תופסות פיקוד, מנסות לעקוב: רגע הן נאבדות בפאר שמציבים שיפוליה של גבעות יהודה, רגע אחרי הן רודפות אחרי חצים אדומים שאמורים לסמן היכן הצעד הבא אמור להיות. סימון הדרך ללא רבב.

8:30 – ההכרה שמחצית הדרך עברה מתחילה לחלחל. מבאס. הריאות נפתחות אבל לא רק: גם הצעדים והנוף. אוי הנוף… גלן לא הגזים בתיאוריו כשהזמין אותנו לבוא ולהתרשם. עליה לא קלה בשביל עפר לבן, ניסיון לשמר את הכוח ומתחילים לדרדר קלות למטה. לפתע חבטה עזה: כלום לא כואב – זה רק כוחו של הטבע שחושף את עצמו ללא התרעה. מעבר לכתף השמאלית מציץ כמעט כל קו החוף של מדינת ישראל (או לפחות חלקו הדרומי – מרכזי) זועק שנסתכל לעברו – “מאל עריש ועד הרצליה”, אמר גלן וצדק. עננים קלים תלויים בשמיים, מנשקים את העשב הירוק, הכחול של הים מנסה לבלוע את הכול. גילוי נאות: הובלתי את קטע הריצה. זה היה גם השלב שהתחרות הפסיקה לעניין אותי. נשאבתי למשהו אחר לגמרי. “למה אין לי מצלמה, אלוהים”.

9:00 – ראשוני הרצים מסיימים ומיד ניגשים לתחנות ההחלפה – זה דואתלון הרים, זוכרים? בולמי הזעזועים נפתחים, הבקבוקים מתמלאים, ויוצאים להקפות. הפעם בעקבות החצים השחורים. אני כבר סיימתי, נשאר לי רק להביט בקנאה באלו שיבלו עוד שעתיים (במקרה של חלק רק שעה וחצי) באותן חלקות טבע ייחודיות.

צדקתי בקנאתי. הרוכבים מגיעים אחרי ההקפה הראשונה, מכוסים באבק אך מלאים בסיפורים שנפלטים בשאגות מגומגמות של אושר. הנשים מעודדות במרץ (כמובן שהיו גם גברים שעודדו את הנשים), הילדים מוחאים כף. הגיבורים יוצאים להקפה שנייה כדי להשלים את דואתלון השטח הראשון של שפלת יהודה.

10:30 (לערך)- אודי דורון, איש ברזל מצטיין שכבר מכיר סיבולת מגיע ראשון לקו הסיום. הפלא ופלא, הוא בכלל לא סובל. חיוך ענק מרוח לו על הפנים והאיש מיד מתחיל לגולל את החלק השני של הרומן הקצר שאני התחלתי לקרוא בקטע הריצה. “היה מצויין, היה מעולה”, איש הברזל מיבנה מיד מדווח. אני רוכב שטח כבר 15 שנה, לרכב פה זה כמו לחזור הביתה. חייבים לעשות עוד אירוע כזה בשנה הבאה. זה ביתי, משפחתי, לא ממוסחר. אי אפשר לצאת מפה מאוכזב”.

דורון הוא לא היחיד. על המנטרה שהוא שינן חוזרים הבאים אחריו. גלן מקבל את פניהם של המסיימים, פניו מביעות עייפות. “לא ישנתי חודש ימים”, הוא מודה. “אבל כיף לי, אני מאושר, הגיעו 250 איש. כשזה בא מהלב זה תמיד כיף”, הוא מסכם.

גם הרצל חובב, מנהל מחלקת הספורט של המועצה האזורית יהודה (ואחת הדמויות מאחורי מרוץ היקבים המפורסם) מחויך. “לאירוע ראשון זו הצלחה”, אומר חובב שמתגורר בנחשון מ-1960, “כדי להגדיל אותו בעתיד נצטרך לשקול מקום יותר גדול”.

גלן כהן צדק כשאמר לנו בראיון ,”למקום יש פוטנציאל אדיר”. גלן מתגורר בכפר אוריה רק כשנה והחלום שלו הוא לראות את מדרונות יהודה הופכים לחלק קבוע מנוף מרוצי האתגר הישראלים. אין שום סיבה שלא. המקום נמצא רק כחצי שעה מריכוז הספורטאים הגדול במדינה (באזור גוש דן מעל 50% מהתושבים מצהירים כי הם עוסקים בפעילות גופנית). הדואתלון שלו נפל על סופ”ש עמוס באירועים: מהגראן פונדו בצפון, ועד אליפות אירופה בטריאתלון שעדיין נמשכת בדרום. מעניין היה לראות מה היה קורה, לו המרוצון המיוחד הזה היה מקבל פודיום משלו. מה שבטוח, חגיגות ה-101 של כפר אוריה, שוב יהיו השמחות ביותר שהכפר ראה.

 

DSC_9011DSC_0021 DSC_0007

תגובות על "משתוללים בכפר (אוריה)"

כתיבת תגובה