משא ומתן למרחקים ארוכים

מאת: marathon israel

בתאריך: 11.07.2019

מכירים את זה שלא בא לכם לצאת לריצה או שאתם ממש רוצים לקצץ בתכנית? קבלו את הכלי המנצח לנצחון במו״מ עם עצמכם

 

מכירים את זה שאתם יושבים על קפהסיגריה או באמצע ארוחת צהריים ומתחילים לגלול את הפיד בפייסבוק ובאינסטגרםלקהל מטורגט כמוני, שלבש דרייפיט מתישהו משנת 2010, בדרך כלל עולות תמונות של אנשים שמתאמניםכאילו כל הזמן כולם מתאמניםמוצפים באנדורפיניםעם ריבועים בבטן וחיוכים מאוזן לאוזן

ספוילראני לא מכירה את האלגוריתמים של פייסבוק אבל אני רוצה לתת לכם הצצה לעולם שלא תמיד חשוף החוצהזה שפחות מחויך ובטח פחות שמח

הכניסה שלי למיקרוסופט חידדה משהו שהיה ידוע לי כבר מזמןבחיים הכל מבוסס על משא ומתןואם רוצים לנהל אותו בחוכמהקודם כל צריך להבין מה האינטרס והצורך של הצד השניורק אז בזהירות לקרב אותו לקראת המטרה שאנחנו רוצים להשיגמסתבר שכללים שחלים בחיים עצמםלמשל לגבי קידום פרויקטים ועסקאותמתקיימים גם בעולם של ריצות ארוכות

אין לי כוח” – ניהול מו״מ עם דלקת בקרום החשק

סופי שבועעבור רוב האנשיםהם הזמן להתבטללהשלים שעות שינהלעשות בינג׳ ולפגוש חבריםאצלי סופי שבוע הם הזמן לקום לפני השמש ולנסוע לרוץ ולטפסמאז שהתחלתי לעבוד במיקרוסופט, ובמקביל לזה שהשנה אני ב״שנת שבתון״ מתחרויות, כל מה שקשור למוטיבציה לאימונים ו/או מחשבה על יעדים מאתגרים של ריצה פשוט נעלם לי באופן מוחלטכל אימון גורר מאבק וכל סופש עמוס בריצות נתון למשא ומתןלהתעורר ב-03:30 אחרי שכל השבוע עבדתי מסביב לשעון ועם חוסר מצטבר של שעות שינה כמו בטירונותזה קשוחמבאס ובעיקר מעלה את הקול הישן והמוכר ששואל״למה לי הסיוט הזה?״

את רוב האימונים שלי אני עושה עם במבימעבר לזה שאנחנו טסות בקרוב למחנה אימונים בשוויץיש לנו הרמוניה מעולה – גם מצחיקגם שקט ואנחנו יודעות להתאמן יחד בלי לעורר אחת לשניה את המקומות של ״תעזבי אותי באמשלך״

ליום שבת האחרון הרגשתי שלא הצלחתי להתעוררמעבר לשעת ההשכמה ועומס השבועפשוט הרגשתי שכל הגוף שלי צועק״דיתניחי ליהגיע קיץהחופש הגדול!״

במלחמה בת 45 דקות נסיעה הגעתי לצובה כדי לפגוש את במבי ולהתחיל לטפס את העליותהייתי כל כך ״דובי לא לא״ שמבחינתי עצם זה שהגעתי בכלל להרי ירושלים לבושה בדרייפיט כבר היה הישג שראוי לכל הפחות לצל״שהתחלנו לטפס ולאט לאט גם השמש עלתה.

מה השתנה?

הסיזיפיות והקשיים שבאימונים ארוכים בכלל, ובאימונים ארוכים בקיץ בפרטלא עוברים מספיק טוב דרך תמונות וסיפורי הצלחה. כשאני קוראת פוסטים או סיפורים של אחרים הכל תמיד נראה נוצץ וכיףמעין מאבק לכאורה שמצטלם ממש טוב

הניגודיות הזו של התמונות של אחרים והפרסומים על קילומטראז׳ שבועי שלא היה מבייש את בני ישראל במצרים מול הקושי שלי, מכניסה אותי ללחץ וחרדהכןלמרות שיש לי הרבה ניסיון אני עדיין מושפעת ממה שקורה מסביב

בזמן שאני מזיעה את עצמי לכדי שלולית שוב ושוב בעליות, אני מתחילה לנהל עם עצמי משא ומתן פנימי על כמה זמן אמשיך עם הסיוט הזה היום, או לחילופין – מה המינימום הנדרש שארוץ כדי שלא אוכל לעצמי את הראש אחכ שלא התאמנתי מספיק.

בעודי מנסחת כתבי טענותתגובותתשובות לתגובות (בכל זאת עורכת דין), במבי פונה אליי ושואלת״אז מה הלו״ז היום?״

בלי להתבלבל אני עונה לה״1000 מטר טיפוס וגם זה רק כי אני אוהבת אותך״

היא לא חושבת פעמיים ועונה לי״סליחה? 1400 טיפוס וזה פחות מהמינימום שאנחנו צריכות לטפס היום״.  

האמת היא שהיא צודקתהאמת העגומה היא שאין סיכוי שאטפס את הגובה הזה

לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך (או מטפסים מעבר למה שציפית)

פעם, כשהיו שואלים אותי מה האסוציאציה הראשונה שעולה לי כשאומרים ״משא ומתן״, הייתי עונהשולחן עגולאנשים מעונביםעסקאות של מליוניםהיום כשאני חושבת על משא ומתןבדרך כלל, עולה לי בראש אימון שבת ארוך ודיון נוקב על כמה נטפס היום והאם זה יעבור מסך

החל מאותו רגע במבי ואני לא הפסקנו לטעון טיעונים חוצבי להבותכל אחת לכיוון שלה, על למה צריך לטפס יותר או פחות

באיזשהו שלב היא הבינה ש– 1400 מטר טיפוס לא יקרה היום, אז הייתה מוכנה ״להתפשר״ על 1200 אבל גם את זה לא הייתי מוכנה לשמוע.

הטוויסט הגיע כשפתאום היא שאלה אותי ״תגידיניסע לסטף אחרי זה לשתות קפה?״ ומיד עניתי שברור ושאני חולמת על האמריקנו הזה פלוס ארטיק כבר מ-05:00 בבוקר כאילו שממנו תגיע הישועהואז היא הוסיפה שזה הסטףושצפוף שם עם חנייה בשעות שלנו ושיש לה רעיון: המכוניות מתחילות לזוז משם סביב 08:30 – בדיוק הזמן שאנחנו צריכות לסיים (אם נטפס 1200) – ואז נוכל להגיע ישר לתוך חנייהוהריאני שונאת לחפש חנייה

נעמדתי באמצע העלייה ופרצתי בצחוקהיא הבינה שניהול מלחמה איתי אד הוק לא יעבודאז היא פנתה למקום אחר של חיפוש אינטרס משלים שיצדיק את הצורך להאריך עוד קצת את האימון

מיותר לומר שהיא ניצחה ושטיפסנו 1200 מטר.

ועוד מילה וחצי על משא ומתן בפרט ומערכות יחסים בכלל

מי שמכיר אותי חמש דקות שם לב מיד שאני ממש אוהבת לנצח, ויותר מזה – שאני שונאת להפסידדווקא בגלל זהכשאני ניגשת למישהו ורוצה לקדם איתו משהו שחשוב לי, אני קודם כל חושבת מה אני יכולה לתת לואיך אני עוזרת לו לעזור לי וגורמת לו להרגיש מנצח.

הנטייה הטבעית שלנו היא קודם כל לספר מה אנחנו רוציםמה שבדרך כלל מייצר התנגדות אצל הפרטנר, שגם הוא עסוק במה שהוא רוצהאבל כשעוצרים לרגע ושמים את הפוקוס על השותף שלנו למו״מ מקבלים הקשבההחומות יורדות ורוב הסיכויים שנצליח להגיע למודל שכולם מנצחים בווכמו שהבנתםבריצה – לפעמים אנחנו הם אלה שיושבים משני צידי שולחן המו״מאז ממש כדאי שנאפשר גם לצד השני לנצח.