משא ומתן למרחקים ארוכים

מכירים את זה שלא בא לכם לצאת לריצה או שאתם ממש רוצים לקצץ בתכנית? קבלו את הכלי המנצח לנצחון במו״מ עם עצמכם

מאת: ליאת נתנאל
בתאריך: 11.07.2019
בלוג ריצה
0 תגובות

מכירים את זה שאתם יושבים על קפה, סיגריה או באמצע ארוחת צהריים ומתחילים לגלול את הפיד בפייסבוק ובאינסטגרם? לקהל מטורגט כמוני, שלבש דרייפיט מתישהו משנת 2010, בדרך כלל עולות תמונות של אנשים שמתאמנים. כאילו כל הזמן כולם מתאמנים, מוצפים באנדורפינים, עם ריבועים בבטן וחיוכים מאוזן לאוזן

ספוילר: אני לא מכירה את האלגוריתמים של פייסבוק אבל אני רוצה לתת לכם הצצה לעולם שלא תמיד חשוף החוצה, זה שפחות מחויך ובטח פחות שמח

הכניסה שלי למיקרוסופט חידדה משהו שהיה ידוע לי כבר מזמן: בחיים הכל מבוסס על משא ומתן, ואם רוצים לנהל אותו בחוכמה, קודם כל צריך להבין מה האינטרס והצורך של הצד השני, ורק אז בזהירות לקרב אותו לקראת המטרה שאנחנו רוצים להשיגמסתבר שכללים שחלים בחיים עצמם, למשל לגבי קידום פרויקטים ועסקאות, מתקיימים גם בעולם של ריצות ארוכות

אין לי כוח” – ניהול מו״מ עם דלקת בקרום החשק

סופי שבוע, עבור רוב האנשים, הם הזמן להתבטל, להשלים שעות שינה, לעשות בינג׳ ולפגוש חברים. אצלי סופי שבוע הם הזמן לקום לפני השמש ולנסוע לרוץ ולטפסמאז שהתחלתי לעבוד במיקרוסופט, ובמקביל לזה שהשנה אני ב״שנת שבתון״ מתחרויות, כל מה שקשור למוטיבציה לאימונים ו/או מחשבה על יעדים מאתגרים של ריצה פשוט נעלם לי באופן מוחלט. כל אימון גורר מאבק וכל סופש עמוס בריצות נתון למשא ומתן. להתעורר ב-03:30 אחרי שכל השבוע עבדתי מסביב לשעון ועם חוסר מצטבר של שעות שינה כמו בטירונות, זה קשוח, מבאס ובעיקר מעלה את הקול הישן והמוכר ששואל: ״למה לי הסיוט הזה?״

את רוב האימונים שלי אני עושה עם במבי. מעבר לזה שאנחנו טסות בקרוב למחנה אימונים בשוויץ, יש לנו הרמוניה מעולה גם מצחיק, גם שקט ואנחנו יודעות להתאמן יחד בלי לעורר אחת לשניה את המקומות של ״תעזבי אותי באמשלך״

ליום שבת האחרון הרגשתי שלא הצלחתי להתעורר. מעבר לשעת ההשכמה ועומס השבוע, פשוט הרגשתי שכל הגוף שלי צועק: ״די, תניחי לי. הגיע קיץ. החופש הגדול!״

במלחמה בת 45 דקות נסיעה הגעתי לצובה כדי לפגוש את במבי ולהתחיל לטפס את העליות. הייתי כל כך ״דובי לא לא״ שמבחינתי עצם זה שהגעתי בכלל להרי ירושלים לבושה בדרייפיט כבר היה הישג שראוי לכל הפחות לצל״ש. התחלנו לטפס ולאט לאט גם השמש עלתה.

מה השתנה?

הסיזיפיות והקשיים שבאימונים ארוכים בכלל, ובאימונים ארוכים בקיץ בפרט, לא עוברים מספיק טוב דרך תמונות וסיפורי הצלחה. כשאני קוראת פוסטים או סיפורים של אחרים הכל תמיד נראה נוצץ וכיף, מעין מאבק לכאורה שמצטלם ממש טוב

הניגודיות הזו של התמונות של אחרים והפרסומים על קילומטראז׳ שבועי שלא היה מבייש את בני ישראל במצרים מול הקושי שלי, מכניסה אותי ללחץ וחרדה. כן, למרות שיש לי הרבה ניסיון אני עדיין מושפעת ממה שקורה מסביב

בזמן שאני מזיעה את עצמי לכדי שלולית שוב ושוב בעליות, אני מתחילה לנהל עם עצמי משא ומתן פנימי על כמה זמן אמשיך עם הסיוט הזה היום, או לחילופיןמה המינימום הנדרש שארוץ כדי שלא אוכל לעצמי את הראש אחכ שלא התאמנתי מספיק.

בעודי מנסחת כתבי טענות, תגובות, תשובות לתגובות (בכל זאת עורכת דין), במבי פונה אליי ושואלת: ״אז מה הלו״ז היום?״

בלי להתבלבל אני עונה לה: ״1000 מטר טיפוס וגם זה רק כי אני אוהבת אותך״

היא לא חושבת פעמיים ועונה לי: ״סליחה? 1400 טיפוס וזה פחות מהמינימום שאנחנו צריכות לטפס היום״.  

האמת היא שהיא צודקתהאמת העגומה היא שאין סיכוי שאטפס את הגובה הזה


לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך
(או מטפסים מעבר למה שציפית)

פעם, כשהיו שואלים אותי מה האסוציאציה הראשונה שעולה לי כשאומרים ״משא ומתן״, הייתי עונה: שולחן עגול, אנשים מעונבים, עסקאות של מליוניםהיום כשאני חושבת על משא ומתן, בדרך כלל, עולה לי בראש אימון שבת ארוך ודיון נוקב על כמה נטפס היום והאם זה יעבור מסך

החל מאותו רגע במבי ואני לא הפסקנו לטעון טיעונים חוצבי להבות, כל אחת לכיוון שלה, על למה צריך לטפס יותר או פחות

באיזשהו שלב היא הבינה ש– 1400 מטר טיפוס לא יקרה היום, אז הייתה מוכנה ״להתפשר״ על 1200 אבל גם את זה לא הייתי מוכנה לשמוע.

הטוויסט הגיע כשפתאום היא שאלה אותי ״תגידי, ניסע לסטף אחרי זה לשתות קפה?״ ומיד עניתי שברור ושאני חולמת על האמריקנו הזה פלוס ארטיק כבר מ-05:00 בבוקר כאילו שממנו תגיע הישועה. ואז היא הוסיפה שזה הסטף, ושצפוף שם עם חנייה בשעות שלנו ושיש לה רעיון: המכוניות מתחילות לזוז משם סביב 08:30 – בדיוק הזמן שאנחנו צריכות לסיים (אם נטפס 1200) – ואז נוכל להגיע ישר לתוך חנייה, והרי, אני שונאת לחפש חנייה

נעמדתי באמצע העלייה ופרצתי בצחוקהיא הבינה שניהול מלחמה איתי אד הוק לא יעבוד. אז היא פנתה למקום אחר של חיפוש אינטרס משלים שיצדיק את הצורך להאריך עוד קצת את האימון

מיותר לומר שהיא ניצחה ושטיפסנו 1200 מטר.

מפנטזת על זה מחמש בבוקר

ועוד מילה וחצי על משא ומתן בפרט ומערכות יחסים בכלל

מי שמכיר אותי חמש דקות שם לב מיד שאני ממש אוהבת לנצח, ויותר מזה שאני שונאת להפסיד. דווקא בגלל זה, כשאני ניגשת למישהו ורוצה לקדם איתו משהו שחשוב לי, אני קודם כל חושבת מה אני יכולה לתת לו, איך אני עוזרת לו לעזור לי וגורמת לו להרגיש מנצח.

הנטייה הטבעית שלנו היא קודם כל לספר מה אנחנו רוצים, מה שבדרך כלל מייצר התנגדות אצל הפרטנר, שגם הוא עסוק במה שהוא רוצה, אבל כשעוצרים לרגע ושמים את הפוקוס על השותף שלנו למו״מ מקבלים הקשבה, החומות יורדות ורוב הסיכויים שנצליח להגיע למודל שכולם מנצחים בו, וכמו שהבנתם, בריצה לפעמים אנחנו הם אלה שיושבים משני צידי שולחן המו״מ, אז ממש כדאי שנאפשר גם לצד השני לנצח.

כתיבת תגובה