מרתון ראשון בחיי- מרתון טבריה 2016 / ליאור גולדין

  “יהיו ימים שתחשוב שאתה לא מסוגל לרוץ מרתון. אבל חיים שלמים תוכל לדעת שהצלחת לרוץ מרתון“ קראתי את המשפט הזה עוד…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 15.01.2016
המרתון הראשון שלי
0 תגובות

 
יהיו ימים שתחשוב שאתה לא מסוגל לרוץ מרתון. אבל חיים שלמים תוכל לדעת שהצלחת לרוץ מרתון
קראתי את המשפט הזה עוד לפני שהתחלתי בכלל לחשוב על ריצת מרתון והאמת זה עבר לידי. פשוטו כמשמעו.
כששואלים אותי, אני מספר שלפני כ – 3 שנים בערך תחביב הריצה בכלל לא היה בראשי, למעשה כל פעם שניסיתי לרוץ במשך תקופה מסוימת מיד נואשתי. ראיתי בזה ספורט די בנאלי ויחידני שלא תאם לאופי שלי.
התמקדתי יותר בענפי ספורט קבוצתיים: כדורסל, רכיבת שטח ולאחר מכן רכיבת כביש.
אט אט נכנסתי לעולם הריצה וגם אז כששאלו אותי מה הן שאיפותיי בתחום הזה אמרתי בחיוך גלוי, מקסימום חצי מרתון וגם זה יותר מדי.
1אז מתי נולדה ההחלטה לרוץ מרתון ראשון בחיי…
זה התחיל עם החלטה אישית שהגיע הזמן לקפוץ מדרגה לאחר שני חצאי מרתון בת”א ומספר לא מבוטל של מרוצים קצרים יותר (Night run, עין גדי, אייל, הרצליה, הוד השרון, מרתוניה ועוד) הרגשתי שאני מוכן לאתגר הבא.
שנה לאחר שהצטרפתי לקבוצת הריצה של בזק החלטתי שהגיע הזמן להרים את הרמה שלי ולנסות להעלות למגרש של הגדולים. העובדה שהתחלתי להתאמן אצל המאמן הטוב באזור חדרה, דרור חזיזה, רק חיזקה בי את האמונה שאוכל לעשות זאת.
מרתון טבריה סומן כיעד מועדף למרתון ראשון. 6 חודשים של אימונים אינטנסיביים במרבית עונות השנה- קיץ, סתיו וחורף הכוללת תוכנית אימונים מסודרת עם הכוונה לתזונה נכונה לפני ריצות ארוכות תוך ליווי צמוד בפרקים גדולים של התוכנית הביאו אותי מוכן מנטלית ופיזית למירוץ הקשה הזה.
למי שלא רץ מרתון מימיו קשה להבין כמה הקרבה נדרשת בהכנות לפני כן. קימה מוקדמת בבקרים 5-6 פעמים בשבוע לפעמים לפני ציוץ הציפורים לא משנה כמה קר או כמה בוץ יש בשטח ולא משנה אם תוך כדי ריצה מתחיל לרדת גשם. אבל אחד הדברים הכי חשובים בהחלטה להתכונן למירוץ כזה היא התמיכה המשפחתית וההבנה שלא תמיד יהיה לך את האנרגיות והזמן בשבילם. ללא הפרגון, העידוד והתמיכה שנתנו לי לאורך כל הדרך לא בטוח שהייתי משלים את  האתגר וחוצה את קו הסיום.

כל ההכנות הרבות התנקזו ליום אחד, לתאריך אחד ידוע וברור 8.1.2016. שבת אחרונה לפני המרתון התכנסנו 3 רצים בביתו של המאמן לשיחת הכנה מנטלית לשבוע האחרון. שיחה שכללה תוכנית אימונים אחרונה לאותו שבוע, היערכות תזונתית, קצב ריצה במרתון וציוד נדרש.
ביום חמישי בבוקר לקחתי יום חופשי, ארזתי תיק ויצאנו. המטרה הייתה להגיע לבית המלון ערב קודם לראות בעיניים את קו הסיום ולחוש את אווירת התחרות. מיד עם הכניסה לטבריה האווירה השתנתה. שלטים על המרוץ ודגלונים בצדדים עם קצבים לפני קו הזינוק נצרבו היטב בתודעה והוסיפו על ההתרגשות שאחזה בי.
מיד עם הגיענו למלון אספנו את ערכת המרוץ והתכוננו לארוחת הפסטה המסורתית, זו שעד היום רק שמעתי עליה. מעבר לפסטות ושאר הפחמימות הייתה אווירה מדהימה, רצי מרתון מכל קצוות הארץ והעולם הצטופפו בחדר אחד עם מוסיקת רקע וריח של פחמימות באוויר. ערוץ 5 ראיין מספר רצים ואני וטלי תפסנו פוזה מול צלם האירוע.
לאחר הארוחה התכנסנו בלובי המלון. אל שלושת רצי המרתון של הקבוצה –שרית, טלי ואנוכי הצטרפו גם חברינו לאימונים הרבים וביחד העברנו ערב מהנה מלא הומור להורדת המתח וכמובן צילומים משותפים.
בסביבות השעה 22:00 פרשתי לחדר. סביב השעה 24:00 בלילה רוחות מלחמה החלו נושבות ודופקות על חלונות המלון, הגשם התחיל לרדת בשעה מאוחרת יותר. הגוף נח באותו לילה אבל הראש כבר היה בתחרות עצמה ובמזג האוויר שעשוי להיות מאד משמעותי בהמשך.
בשעה 5:30 בבוקר השעון מצלצל אבל אני כבר מזמן ער. מתחיל בהכנות, מסתכל החוצה ומתלבט עדיין מה ללבוש. בינתיים מתארגנים לארוחת הבוקר החשובה לפני המרוץ.
בחדר האוכל מתאספים כל חברינו לקבוצה סביב שולחן אחד. אלו שלא רצים את המרתון מעמיסים צלחות ואנחנו עפ”י הנחיית המאמן נוגסים ב 2 פרוסות לחם לבן מרוחות עם ריבה/דבש בשילוב כוס קפה.
עולים לחדרים להתארגנות אחרונה, עדיין לא בטוחים מה ללבוש. לוקחים כדורים תומכים, מעמיסים ג’לים בפאוץ’ ויורדים ללובי במטרה להתחיל חימום קצר.
הפתעה, הגשם לא מפסיק לרדת ואף מתחזק. לצאת לעשות חימום בתנאים הללו בלתי אפשרי. חלק מהרצים עושים סיבובים בתוך המלון. אנחנו מחממים קצת את השרירים ומתלבטים עדיין על פרטי הלבוש האחרון. לבסוף נפל הפור מבחינתי. מכנס קצר, חולצה קצרה ומעליה גופיה, כובע ושרוולי ידיים. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה.

7

10 דק’ לזינוק ואנחנו עדיין בלובי עם עוד הרבה רצים. מחכים שהגשם ייפסק או לפחות ייחלש. אך זה לא קורה. דרור המאמן דוחק בנו לצאת בלית ברירה לקו הזינוק. אנחנו יוצאים ישירות אל הגשם. בדרך לקו הזינוק אנחנו טובלים את רגלינו במים ומגיעים רטובים מכף רגל ועד ראש.
מסביבנו מחזה לא רגיל של רצים שחלקם מצטופף על המדרכה מנסים להגן על עצמם מפני הגשם, חלק מהרצים מכוסה בשקיות כהגנה וחלק מהרצים עומדים בגשם ונרטבים ורק מחכים לירית הזינוק.
אנחנו (טלי, שרית ואני) מסתכלים על השעון ומחליטים להתחיל להתקדם אל קו הזינוק למרות הגשם. לפתע נשמעת ההזנקה ואנחנו כמו כולם מתחילים להתקדם בריצה קלה וחולפים על קו הזינוק.
מיד אחרי הזינוק אנו נתקלים בבריכת שחיה תוצרת טבריה. לחצות אותה בתוך המים או לנסות לעקוף זאת השאלה שצצה בראש. טעות ראשונה שלי כשאני מנסה לעקוף מצד שמאל ולבסוף בלית ברירה מזנק אל המים. אך זה לא נגמר, בהמשך בריכות נוספות מהוות מכשול. חלק עוקפים מצד ימין, חלק עולים על המדרכה וחלק רצים בתוך המים על הכביש.
אחרי 1-2 ק”מ בערך אני מבין שיותר רטוב מזה אני לא אהיה ומחליט להתעלם לגמרי ממכשולי המים ולרוץ במרכז הכביש לא משנה מה יהיה.
אני מגביר קצב עד אשר אני מתייצב על קצב המרתון שלי. הגשם לא מפסיק לרגע ולעיתים אף מתגבר. בדרך אנו פוגשים אנשים טובים שהגיעו לעודד עם מטריות על אף הגשם.
בלי לשים לב אני מגיע לסיבוב מצמח לכיוון עין גב, בינתיים הקצב טוב והרוחות לא חזקות. בסיבוב חזרה מעין גב לטבריה הרוחות מתחזקות ומנשבות אל כיוון הריצה (מה שקרוי רוח פנים). אני מחפש מכסה עם קבוצת ריצה בקצב שלי ותפילותיי נענות. משמאלי עוקפת אותי קבוצת ריצה שעל גב הפייסר שלה מופיעים הספרות 3:30 ואני פשוט מתמזג ביניהם.
בק”מ ה 32 בערך נפרדות דרכינו ואני מתחיל להוריד קצת קצב. 10 ק”מ לסוף אני פוגש רץ מוכר, הוא מסתכל עליי ואומר לי קדימה לא נשאר עוד הרבה. לא לוותר. הכל בראש.
הגשם לא מפסיק לרדת וכך גם קצב הריצה. מקצב 5 ירדתי לקצב של 5:20. את זמן המטרה שלי (3:30) הבנתי שכבר לא אשיג אבל כרגע מה שבאמת היה חשוב לי הוא לעשות את הכי טוב מבחינתי ולהגיע לסוף לפגוש את משפחתי.
65 ק”מ אחרונים, אני רואה את השילוט ומתחיל לדמיין כל אחד ואחד מבני משפחתי ממתינים לי בקו הסיום. אנשים סביבי מדברים איתי אבל אני כל כך מרוכז וכל כך מפוקס שלא שומע דבר. יש כאלו אומרים שזה סוג של מדיטציה שעוברת על רצים.
2 ק”מ לסוף אני פוגש את הקיר. בום! לא פגשתי אותו מעולם, גם לא בריצה המסכמת (37 ק”מ). מי ששמע על כך לא מכיר את ההרגשה עד שהוא חווה זאת בעצמו. הראש אומר קדימה והרגלים אומרות עצור או במילים אחרות אנחנו לא מסוגלות יותר, אין בנו טיפת אנרגיה. זה השלב המנטלי החשוב ביותר אצל כל רץ מרתון. אני מסתכל סביב, רואה את אחי, המאמן שלי וחברי לקבוצה. יודע שבסוף ממתינה לי משפחתי האהובה עוצר לשנייה אחת בלבד, נשימה עמוקה ואז הודף כל מחשבה שלילית ומגביר קצת קצב. לא עצרתי לרגע נוסף ולא הסתכלתי לאחור. מסביב  יותר ויותר אנשים מצטופפים בצידי הכביש, מעודדים אותי ואת שאר הרצים. 500 מ’ לסוף, אני רואה את קו הסיום מתקרב אליי אט אט, שומע את משפחתי צועקים לי ,דורך על השטיח ובבת אחת הכל נגמר! התוצאה נגלית לעיניי 3:38. דרור המאמן וחברי לקבוצה מברכים אותי עם חיוכים גדולים.
מישהו שם לי מדליה גדולה על הצוואר ועוטף אותי בשקית אדומה. אני מתקרב אל הגדר המפרידה ביני לבין משפחתי מחייך חיוך גדול של אושר ומצטלם. ׳עשינו זאת׳ אני אומר להם!
במשפט קצר הייתי מסכם זאת כך, מעבר לאתגר הפיזי והמנטלי שיש בריצת 42.2 ק”מ הפעם, התווספו לכך פלאי מזג האוויר, גשם שוטף לאורך כל המרוץ כאשר לפרקים ירד מטר כבד, רוחות עזות בחלק מהקטעים ומעברי מים שלא היו מביישים תחרות טריאתלון. לא למזג האוויר הזה פיללנו אך עם זה התמודדנו ובגדול.
זה גם הרגע למספר תודות אישיות- כמובן למשפחה האוהבת שלי שסובלת את כל הגחמות הספורטיביות והמאתגרות שאני מציב לעצמי מעת לעת. רק לדמיין אותם מחכים לי בקו הסיום עזר לי ברגעי הקושי בעיקר בק”מ האחרונים.
לדרור מאמן הקבוצה. מאמן אדיר, מקצועי, מפרגן, מעודד, תומך וגם אחד שהפך להיות חבר עם הזמן. בזכות ההכוונה המקצועית והירידה לפרטים הקטנים ביותר הטמעת בנו את האמונה שניתן לעשות זאת תוך הצבת יעדים אישיים. תודה מהלב.
תודה לשותפות שלי לדרך הארוכה שרית וטלי האלופות שבשבילן זו הייתה ריצת מרתון שנייה שלאורך כל האימונים תמכו, ייעצו ועזרו לי להתגבר על הרבה מכשולים. מחברות לאימונים הפכתן למשפחה עבורי. אוהב אתכן.
לשאר חברי הקבוצה הישנים והחדשים שהיו שותפים לפרקים לחלק מתוכנית האימונים- ניצן, שלומי, חגי, אייל, שמוליק, נתי ואמיר. שמח שחלקכם הצטרף אלינו לטבריה ערב לפני ויום למחרת. הליווי, העידוד והפרגון בסוף המרוץ הופכים את הקבוצה הזו לקבוצה מיוחדת במינה.
תודה גם לכל שאר חברי הקבוצה שעודדו, פרגנו ותמכו בנו מהבית. אתם נהדרים כל אחת ואחד מכם.
תודה אחרונה ומיוחדת לאחי רונן, מרתוניסט ורץ אולטרא ותיק שליווה, תמך ועזר לי ברגעים הקשים לקראת סוף המרוץ.
היום, מספר ימים לאחר המרתון עשיתי את מה שלא דמיינתי שאעשה. סיימתי ריצת מרתון ונכנסתי לרשימה מכובדת של רצי מרתון. מנסה עדיין לקלוט את המשפט שאומרים לי “אתה מרתוניסט”.
יומיים אחרי, כבר התחלתי לחשוב על המרתון הבא…
 
 

כתיבת תגובה