מרתון טבריה ממבט אחר

מרתון טבריה הפך להיות סוג של עידוד בשבילי, זה כל כך קשה להיות במנוחה כפויה עקב פציעה במיוחד כשאת באמצע הכנות למרתון…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 13.01.2014
בלוג ריצה
0 תגובות

מרתון טבריה הפך להיות סוג של עידוד בשבילי, זה כל כך קשה להיות במנוחה כפויה עקב פציעה במיוחד כשאת באמצע הכנות למרתון הפרטי שלך

החלטתי שאני כן באה לעודד, אבדוק את עצמי מול האווירה המחשמלת הזאת, האנרגיות, הציפיות לפגוש ולעודד חברים בפעם הראשונה שלהם כמסיימי מרתון. זה לא דבר קל לראות רצים כשאת כל כך משתוקקת במוח שלך ובגוף שלך לרוץ, זה דוקר וכואב, ויש תחושה שקיבלת בוקס בבטן ועדיין המקום כואב גם בלי הבוקס! אני מודה, לא קל לראות רצים ועלתה בי קנאה בכל צעד שלהם, כמובן לא ברצים עצמם אלא בצעדים אך עדיין, החלטתי כי שיש דברים נפלאים במרתון למרות שאני פצועה.

את הנסיעה למרתון חלקתי עם חברים ממשפחת “גם וגם” (קבוצה נפלאה מרעננה שיוצא לי לפעמים לרוץ איתם את הארוכות שלי), שהמאמן שלהם רץ יחד עם המאמן שלי כמכתיבי קצב במרתון. הגענו, בשבילי זאת הפעם הראשונה בכלל להיות בטבריה (נכון, זה נשמע הזוי) והרווחתי גם “טיול שנתי “, הרגשתי קצת בחו”ל בעיר העתיקה הזאת עם הבתים הישנים, קברי הצדיקים, המדרחוב שמסביבו הרים וכמובן הכנרת שהשתקפה בצבעים הוורודים של הזריחה והשמש שהחלה לעלות (רק נראה יפה ,קר בטירוף). הגענו בדיוק כשאחרוני המרתון כבר יצאו לדרך. הקבוצה שהגעתי איתה יצאה למרחקים האישיים שלהם ואני הצטרפתי לחבר טוב לעזור קצת בדוכן שלו ולדגמן על הדרך לגרמין. בפעם הראשונה שלי לבשתי את הקומפרשיין החדש שלי (חמים, בלי תפרים, צבעוני ומדליק). כן, אני משוגעת שקונה בגדים בזמן שהיא פצועה. שריטה, אמרנו?

חברים שסיימו את ה-10 באו לספר כמה שהיה נפלא וששינו את המסלול. חברות פייסריות הגיעו לספר שהצליחו במשימה שלהן, עמדת המרק כבר הייתה כמעט מוכנה  (למסיימי המרתון). ידעתי בערך את הזמנים הצפויים של חבריי, יותר מכל צפיתי לפגוש את המאמן שלי ששימש כפייסר בפעם הראשונה במרתון. התרגשתי בשבילו ואז התחילו להגיע ה”מטוסים”, חלקם מחייכים והאחרים מותשים ובקושי מסוגלים ללכת. אחרי שלוש שעות, ראיתי משהו שמסיים את הבירה שלו אחרי המרק והולך עם הבקבוק על ראשו, כנראה לבדוק איזון או מדיטציה – לך תבין מה עושים שיש כל כך הרבה אנדרופינים במוח, את זה עדיין לא ראיתי במרתונים. עמדתי וחיכיתי לקראת הסיום למאמן שלי. הרגע הזה, להנציח את האושר שלו, את המפגש הזה, את החיוך והיד המושטת שלו. לשיניה אחת, יכולתי להרגיש עמו את התרגשות הסיום שלו  ואת המבט שלו מעבר למשקף, זה היה שווה המון!

הגעתי לעמדת סיום המרתון ולשמחתי החליטו לאפשר לי להיכנס כחלק מהצוות (למרות שלא היה לי תג, אולי זה החיוך שעזר). היה כיף להיפגש, לעודד ולהתעודד, לקבל מנת אנרגיה, להתעדכן אך היה לו ולספר איך אני מרגישה, לפנק אותו בעוגיות אנרגיה שהיו גם מלאות בחלבון ומתובלות בתבלינים מחממים (היה שווה לקום בשעה 3 לאפות), לפגוש את שאר חבריי ולפנק גם אותם, לתת המון חיבוקים ולקבל המון חיבוקים (כן, שאתה בא למסיבת ריצה ופוגש חברים זה הופך לפינת חבוקים ועידודים), לפגוש חבר שסיים את הזמן שחישב שתאם את יום הולדתו, לשמוע בחור שסיים בפעם הראשונה את המרתון מודה לפייסר שלו על זה שהצליח לסיים (הוא עשה את בשביל אמו שגוססת וסיפר שהרגיש שדרך הריצה והסיום של המרתון גם היא תסיים את המחלה שלה!

היה כל כך מרגש בסיום המרתון, האנשים, האנרגיות, הסיפורים ובמיוחד העיניים הבורקות.

המסקנה הכי חשובה שלקחתי היא שאמנם קשה לראות רצים בעוד אני מושבתת אך לעודד אחרים זה נפלא! והכיף הגדול שיצאתי גם מעודדת בזכות כל חבריי.[highlight] אכן, משפחת הרצים זאת משפחה חמה וטובה, ואני עוד אחזור לטבריה, יהיו עוד מרתונים, אני עוד ארוץ פה![/highlight]

וכמו שכל בוקר אני כמה ואומרת – “שלא יגמר לעולם”

צילום: רותם שטילמן

רותם שטילמן – חשה ומעריכה את הריצה כל פעם מחדש. מרתוניסטית, צלמת, בשלנית בריאות, מאמנת כושר ובעיקר אוהבת לרוץ!

כתיבת תגובה