מפל של תחושות חיוביות

בתקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה, אם אתם נמנים עם קהילת הרצים, זה עשוי להיות טוב עבורכם. לדבריו של פרופ’ רוברט סוואפ, שהוא…

מאת: ChenS
בתאריך: 14.01.2021
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

בתקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה, אם אתם נמנים עם קהילת הרצים, זה עשוי להיות טוב עבורכם.

לדבריו של פרופ’ רוברט סוואפ, שהוא פסיכולוג קליני ומשמש כפרופסור לפסיכולוגיה ב Warren Wilson College, ריצה הינה ספורט אידיאלי בתקופה הנוכחית וניתן גם להמשיך בה ולהישאר מחובר ליתר קהילת הרצים למרות המגיפה העולמית. ריצה נחשבת לספורט נגיש ו”קל להשגה” בייחוד בימים אלו, ובוודאי אם אתם עובדים מהבית, סביר שיצא לכם להבחין בשכנים רצים או הולכים בשכונת מגוריכם. פתאום חברים ומכרים ידועים מופיעים לכם ב”סטרבה” (אפליקציית ריצה חינמית ידועה). נראה שאנשים שלא ציפית מהם לעשות זאת, פתאום כולם כאחד “שורכים נעלי ריצה”.

“ריצה הינה סוג כזה של ספורט שניתן לעשות אותו באופן יחידני, ועדיין להישאר מחובר לקהילה”, לדברי פרופ’ סוואפ. “ניתן לרוץ בבטחה בקבוצות קטנות ככה שעדיין ניתן לשמור על קשרים חברתיים בתקופות הסגר והריחוק החברתי”. אלו שני דברים שנחוצים כרגע בתקופה הזו יותר מתמיד: מצד אחד להישאר פעילים ולהיות בקשר ומצד שני לשמור על ריחוק חברתי.

“פנדמיה יוצרת פחד בקרב הציבור. בנוסף היא יוצרת בידוד ונוצר מצב שבו צצים נושאים שהם מעבר לשליטה שלנו. אלא שרצים יכולים לעסוק בפעילות גופנית שהיא נותנת להם יתרונות גופניים ופסיכולוגיים”. כל התיאור הנ”ל אינו מוגזם בכלל. ריצה היתה ותמשיך להיות מעין חבל הצלה וזה בייחוד לאור התקופה חסרת התקדים שכעת אנחנו מתמודדים איתה. לפי פרופ’ סוואפ, יתרונות הריצה עולים הרבה מעבר להשפעות המיידיות שיש לריצה, הן ההשפעות הגופניות והן ההשפעות הפסיכולוגיות. ה”נדידה” למרחקים ארוכים בשבילים ובמחוזות, בשבילים ובכבישים יכולה לעזור לרץ הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

לדברי וואפ המפתח הוא תשומת לב- attention. כלומר מודעות עצמית. תחשוב על כל הריצות שעשית ובהן התחלת להרגיש מוצף או עצוב או כשהיית מלא בהרגשה לא טובה. כמה מתוך כל הריצות הללו שהתחלת עם תחושה לא טובה הסתיימו בתחושה טובה? רובן? כולן? תחשוב לרגע על השינוי, על רגע המעבר מההרגשה הלא טובה להרגשה הטובה ככל שהמשכת להתקדם בדרך, בשביל, גומע מיילים, ק”מ על גבי ק”מ. ככל שגמעת את הק”מ נשטפת ב”מפל” של הורמונים שגורמים לתחושות טובות, הוצפת בנוירוטרנסמיטורים כך שכאשר הריצה הסתיימה, פתאום העולם נראה טוב יותר ונעים יותר. המשמעות כאן והחשיבות היא לא רק לריצה עצמה שעוזרת לשפר את ההרגשה והתחושה, אלא בכך שהיא קורית בפרק זמן יחסית קצר ללא הפרעה. “אם אתה בן אדם רץ, אז יש לך שעות על גבי שעות בהן אתה נאלץ להתמודד עם התודעה שלך”. הקונספט הזה של ההתמודדות עם הנפש זהו מרכיב מרכזי במודעות, או מה שמכונה mindfulness. זוהי שיטה יעלה במיוחד להתמודדות עם מצבי דיכאון, סטרס וחרדות שונות. לפי פרופ’ וואפ, הריצה יוצרת תנאים אופטימליים להתמודדות עם התודעה שלנו בדרך הטובה ביותר. כולנו הרי יודעים איך לרוץ, כך שאתה לא באמת צריך לחשוב כל כך עמוק על מה שאתה עושה ועל איך שאתה רץ בזמן הריצה. למעשה ההתעסקות של המח בזמן הריצה עם הסביבה, אפילו עיסוק שהוא שיטחי כמו תשומת לב יתרה לדרך למיכשולים, לבוץ, לנחשים, הינה עיסוק תודעתי שיש לו השפעה מרגיעה, בסופה של הריצה לרוב הרץ מרגיש נינוח ורגוע יותר.

השינוי התודעתי המשמעותי הזה שאדם עובר במהלך הדרך בריצה, הוא כעין מעבר ממצב שלילי למצב חיובי, ממצב של מח עסוק מאוד למצב של רוגע. זהו מצב יחסית שכיח שקורה לרוב אצל הרבה רצים.

כאשר אנחנו יוצאים מהבית לרוץ, ידוע לנו שהריצה תשפר את הרגשתנו ולאורך הדרך וככל שצוברים יותר ריצות, אנחנו מפתחים מיומנות שמאפשרת מודעות עצמית טובה יותר. האתגר הגדול אם כך הוא לשמר את המודעות העצמית, את השלווה הנפשית לאורך זמן, גם אחרי הריצה.

פרופ’ מישל יהושוע, מנהלת אגף הפסיכולוגיה של הריצה, אוניברסיטת צפון קרולינה טוענת כי הדרך וצורת החשיבה שרץ מסגל לעצמו בדרך כאשר הוא מתמודד עם עצמו לאורך המיילים שהוא עובר היא הצורה שתישאר אתו גם אחר כך, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם לא. “ישנן דרכי אימון למח ולצורות חשיבה, וניתן ללמד את המח לחשוב באופן מסוים, עד לכדי מצב של הסתגלות כאשר אנחנו חושבים באותו האופן אוטומטית”. כל הרעיון הוא התמדה. אם אנחנו מתמידים בדרך חשיבה מסוימת, בסופו של דבר היא נהיית הרגל. פרופ’ מישל עובדת עם אתלטים ועוסקת במנגנונים תאיים שמביאים לידי מצב שבו הרגל הופך להיות תהליך. ההסבר שלה הוא: כל מחשבה שיש לנו היא תוצר של גירוי נוירונלי שמועבר באמצעות מסלולים מסוימים במערכת העצבים. כל פעם כאשר אנחנו חושבים ומשתמשים באותם המסלולים, הגירוי מייצר שכבה של מיאלין (חומר במערכת העצבים שיש לו תפקיד קריטי בהולכת גירויים עצביים). הייצור של שכבת המיאלין גורמת לכך שהולכת האות הנוירולוגי נהיית יעילה יותר. כל פעם כשאנחנו חושבים “במסלול” מסוים, מערכת העצבים שלנו מפתחת את המסלול הזה. ככל שנחשוב בצורה מסוימת באופן תדיר, כך אותה מחשבה תהפוך לנו להרגל ותתקבע על מצב אוטומטי.

כל פעם כשהמחשבות שלך נודדות לכיוון של ויתור או פרישה במהלך הריצה, אתה למעשה משכנע את עצמך להמשיך ולא לוותר. גם התהליך שבו אדם “משכנע” את עצמו לקום ולצאת לאימון. הוא גם צעד שבו אנחנו מתאמנים על מסלול חשיבה מסוים שאט אט הופך להיות אורח חיים ומבוצע כמעט באופן אוטומטי.

בסיכומו של דבר, כשקצת לא טוב לנו, או תוקפת אותנו התחושה של “עזבי, פעם אחרת אני אצא לרוץ” ואז מסתובבת לצד השני של המיטה וממשיכה לישון…תחשבי על כל הריצות שעשית, שהתחלת אותן מוצפת, או עצובה, או כשהיית מלאה בהרגשה לא טובה.

כמה מתוך כל הריצות הללו שהתחלת עם תחושה לא טובה הסתיימו בתחושה טובה? רובן? כולן? תחשבי על השינוי, על רגע המעבר מההרגשה הלא טובה להרגשה הטובה ככל שהמשכת להתקדם בדרך, בשביל, גומע מיילים, ק”מ על גבי ק”מ. ככל שהתקדמת בדרך, לאורך מפל הק”מ נשטפת בהורמונים שגורמים לתחושות טובות, הוצפת בנוירוטרנסמיטורים כך שכאשר הריצה הסתיימה, פתאום העולם נראה טוב יותר ונעים יותר. כאן המשמעות והחשיבות.

 

 

כתיבת תגובה