מחזיק בחיים

בן פינקלשטיין

מאת: marathon israel
בתאריך: 28.05.2021
סיפורים אישיים
0 תגובות

שמי בן פינקלשטיין בן 33 ואני לוקה בשיתוק מוחין וגר ברמת גן.

כשנולדתי בשנת 1987,הייתי תינוק בריא בלי מחלות.

בגיל 8 חודשים כשהתחסנתי בטיפת חלב בחיסון נגד שיתוק ילדים (משולשת – פוליו) קיבלתי באותו יום בלילה חום של 40 + פרכוסים,

הורים לקחו אותי לבית חולים נאמר שיש לי דלקת אוזניים והצליחו להוריד את החום.

לאחר מס’ ימים ההורי שמו לב כי אינני מרים ראש ואינני מגיב לסביבה.

לאחר ריצות של שבועות מרופא לרופא שכל אחד ואחד נתן תשובה שונה משניה ולאחר שההורי ראו שהמצב מתדרדר, הגיעו לרופא מומחה שאמר שהפגיעה היא מוחין עקב חוסר חמצן באונה הימנית באופן פיזי פגע בכל חלק שמאל של הגוף.

רופאה התפתחותית בבית איזי שפירא הודיעה להוריי כי המצב אינו טוב וכי כדאי לשקול להעביר את ילדכם למוסד מאחר שהטיפול יהיה קשה ולא הראה לה תוצאות, הוריי לא קיבלו את זה בהבנה והחליטו לא הקשיב לה.

הם לקחו אותי לקופת חולים ורופאים פרטיים לעשות פיזיותרפיה.

ניסיונותיהם של ההורים שלי להכניס אותי לגן רגיל לא התקבלו והרבה דחיות עד שחברים של משפחה המליצו על גן מיוחד שמתאים לצרכים מיוחדים ושם התחילו צעדיי הראשונים בהליכה, בעיקר בעקבות טיפולי פיזיותרפיה (לא יכולתי ללכת עד גיל 4 הצעדים האלו גרמו  להבנה שהכל אפשרי).

כאמור, לאחר מכן עברתי לבה”ס לצרכים מיוחדים ובמהלך השנים ביקשתי מהורים שלי לנסות את עצמי מול חברה רגילה ולהתקבל לבה”ס רגיל.

הוריי הבינו אותי והיה ניסיון להשתלב בבית ספר רגיל אך ראיתי שמבחינה חברתית זה קשה מנשוא ורמת הלימודים הייתה קשה פי שתיים ממה שלמדתי בבה”ס מיוחד.

ההשתלבות הייתה דרך בית ספר מיוחד (שילוב מיוחד) פעמיים בשבוע בבית ספר רגיל ולא היה לי קל אך לא ויתרתי לעצמי ולקחתי שיעורי עזר.

נרשמתי לחוגים כגון – כדורגל עם חבר’ה רגילים, צופים, ספיבק ולמרות מגבלותיי עמדתי בכל אתגר.

כשהגעתי לכיתה י’ דרשתי מהורים שלי לעבור באופן מלא לבית ספר רגיל, אך היו מלא דחיות ולבסוף היה בית ספר אחד שהיה מוכן לקחת את חסותי ודרשה ממני שאצטיין בלימודים ואקח ברצינות את החומר.

לקחתי ברצינות את החומר וקיבלתי ציונים גבוהים כתוצאה של עזרה בליקוי למידה, אך מבחינת חברתית היה קשה, חוויתי סוג של חרם,

אך בכיתות יא’ – י’ב’  כדי להתחבר לאנשים בחברה שיחקתי אותה קול כדי להיות כמוהם וברגע שאמרתי שאני רוצה להיות מי שאני הפסקתי לשחק אותה קול. (יש היום חברים שאני בקשר רציף).

במהלך כיתה יא’ ביקשתי לצאת למסע לפולין יחד עם בית הספר המיוחד – הרגשתי חיבור מיוחד עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

כשחזרתי לארץ היה טיול שנתי גם עם בית הספר הרגיל בסיום כיתה יב’, אך בית הספר לא הסכים שאעשה את טיפוס הרים במצפה רמון, אמרו שיהיה לי קשה וגם בנוסף הסבירו מבחינת ביטוח ואני זוכר שהתבאסתי כי חשבתי שאני מסוגל לכך.

את בית הספר כמובן סיימתי עם בגרות מלאה.

ביקשתי להתגייס לצבא והתחלתי מלחמת בירוקרטיה כדי להתגייס.

בהתחלה היו הרבה דחיות  וקיבלתי מכתב שאני פטור מצבא ובכל זאת התקבלתי לצבא כמתנדב ושירתי במחלקת תקשוב כאיש טכנאי   ולאחר מכן ביחידה אחרת כשנה וחצי.

לאחר שירותי בצבא, ניסיתי להתקבל לכמה מקומות עבודה אך בגלל המגבלה קיבלתי סירוב.

עד שקילתי טלפון מחברה בשם- ‘בינת סמך (אאוטסורסינג) בע”מ’.

התקבלתי בחברה בתפקיד בק אופיס במוקד טלפוני ולאחר 6 שנים עברתי תפקיד במענה טלפוני במוקד אחר.

באותה תקופה למדתי פיתוח אפליקציות במכללת הקריו.

מכיוון שהבנתי שאני פחות מתאים למענה טלפוני עקב מגבלה של שמיעה ביקשתי העברה ולבסוף העבירו אותי לתפקיד אחר.

באותה תקופה הלך לעולמו אבי ז”ל ונכנסתי לדיכאון, התחלתי לעשן סיגריות ולהיות פחות בסביבה קרובה אלי, חברה של דודתי הרגישה את הקושי שלי והמליצה לי ללכת לקבוצה ריצה ושם, השתנו חיי ב- 180 מעלות. (הפסקת סיגריות, העלאה מוטיבציה ועוד’).

הכרתי שם את מנכ”ל הקבוצה לריצה והליכה- גיא בן דור ובתוך הקבוצה גיא הכיר לי את המתנדב יניב שגם הוא הלוקה בשיתוק מוחין.

והתחיל לאמן אותי מכלום עד חצי מרתון תוך שנה, בנה לי תוכנית אימונים היו ירידות ועליות והיו גם משברים עד שהצלחתי במשימה.

בנוסף לריצות נכנסתי לעולם של הרצאות, החלטתי לתת סוג של השראה.

לאחר חצי מרתון החלטתי ללכת לעוד מטרה- לעשות מרתון ראשון.

יניב הכיר לי את וילם לאוקס מאמן לריצות ארוכות ואלוף ישראל ב800 מטר הסברתי לו על הרקע שלי ופה היה חיבור מיוחד.

וילם התחיל לאמן אותי ולתת לי כלים לרוץ נכון ואיך להתמודד עם הקשים וכל מיני תנאי דרך שיהיו.

ונכנסתי לקבוצה שהוא מאמן (קשר העין- קבוצה שרצים בה עיוורים וגם לא עיוורים.)

נכנסתי עמוק לאימונים והשתתפנו בהרבה מרוצים ביחד, עשינו החלטת משותפת שאת מרתון ראשון נעשה בניו יורק.

בהמשך נכנסתי לעשות קורס מאמן לריצות ארוכות ולתת השראה לאחרים ולהיות סוג של מנטור.

פחות מחודש הצלחתי לשבור שני שיאים חדשים אישיים, אחד בחצי מרתון והשני בעשרה קילומטר.

לפני חודש רצתי את המרוץ ראשון בפארק תמנע לאחר תקופה הקורונה כ- 23 קילומטר עם וילם המאמן שלי שמוביל אותי לתקופה הארוכה.

אני רוצה להודות למרתון  ישראל על המרוץ, נהנתי מאוד מהנוף בפארק תמנע מסלול מעניין ולא קל אך היה חוויה מעניינת.

וכל השאר עוד לפני.

 

כתיבת תגובה