כל יום, להיאסף ולהתחיל מחדש

כל יום כאילו להגיע אל אפיסת כוחות ואז להיאסף, להתחזק ולהתחיל מחדש. לפקוח את העיניים, לא להסיר את המבט מהדרך. לא לעצור…

מאת: ChenS
בתאריך: 12.04.2020
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

כל יום כאילו להגיע אל אפיסת כוחות ואז להיאסף, להתחזק ולהתחיל מחדש. לפקוח את העיניים, לא להסיר את המבט מהדרך. לא לעצור אף פעם, רק להיישיר מבט, תמיד בפוקוס, תמיד מישירה מבט אל הדרך.

השיגרה קצת השתנתה, מוזרה? אולי זאת המילה. נוסעת לעבודה, שגם המתכונת שלה השתנתה, עומס שהוא שונה, עומס של חוסר כח אדם ועומס של עבודה דחופה שצריכה להעשות ולא משנה אם זה קורונה או לא. מיזו קורונה בכלל??

האמת שלא התרגלתי לשיגרה הזו, של לצאת מהרכב ולשים על הפרצוף שלי את המסכה, ולהיות איתה ככה יום שלם.. ולהחליף נעליים ולשנות את עצמי לצורת עבודה זהירה יותר. המסיכה תמיד עליי, אוקיי חוץ מכשאני אוכלת ושותה.. מזל, לפחות אז אני מורידה אותה ועוד כמה פעמים בין לבין כשאני חייבת להתאוורר, וכשמגרד האף, ופתאום נוזל האף, ופתאום צריך להשתעל ופתאום אני תופסת שזה סתם מעצבן! מעצבן שכל היום יש לך משהו כזה על הפנים, שמסתבך עם השיער, שמשאיר סימנים על האף, שלוחץ על האזניים. מה עושים עם האדים על זגוגיות המשקפיים? אוף! אז מתי אפשר להוריד מעצמי את הדבר הזה?

ואז אני נזכרת שבסופו של דבר היא רק מגינה עליי. היא שומרת עליי, מהקורונה הזו… מי זו הקורונה הזו?!!

כשאני חוזרת הביתה, המציאות כאילו מתנפצת אליי בבום אל הפנים. אני חוזרת לבנותיי היקרות והאהובות שנאלצות להיות לבדן ימים שלמים על גבי ימים שלמים, בלעדיי. אני מגיעה מותשת לרוב, על סף אפיסת כוחות. מכינה הפוך מפנק כי אין ברירה צריך להתאושש.

אני שמה את בגדי הריצה, אין ברירה. אני צריכה להתיש את עצמי, אני חייבת להתיש כדי להירגע ואז להתמלא מחדש. שם, בתוך הירוק הצהוב, גווני החום האינסופיים, הירוקים, הכחולים, בליל הריחות וכן, גם החרקים, שם אני מוצאת את החופש שלי. שם הנפש שלי מוצאת מפלט. לפעמים אני כל כך רוצה לחבק , כן לחבק את היופי הזה ולצעוק תודה! תודה שכל זה קיים!

כתיבת תגובה