הרחוב שבו אני רצה

את הריצה הארוכה שלפני מרתון צריך לרוץ בתזמון מדויק, לא חשוב מה מזג האוויר. פשוט צריך לרוץ. אז רצתי, אפילו שמזג האוויר…

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 17.12.2019
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

את הריצה הארוכה שלפני מרתון צריך לרוץ בתזמון מדויק, לא חשוב מה מזג האוויר. פשוט צריך לרוץ. אז רצתי, אפילו שמזג האוויר לא העיר לי פנים, כמו שאומרים, היה קר והייתה רוח מרגיזה. לאחר כ- 8 ק”מ בתוך העיר, כמו בכל יום, הגעתי לצוק אפולוניה ופניתי לכיוון מסגד סידנא עלי, לטיילת שלאורך הים. מיד הרגשתי את משב הרוח הצורב, שכמעט העיף אותי שמאלה. יחד עם הרוח, הגיעה גם הריח המלוח של הים, שמחייה את הנפש. זאת הסיבה שאני מגיעה לשם מדי יום. ולא, לא משעמם לי לרוץ כל יום את אותו המסלול, ובאותם שעות, תמיד בשעות המוקדמות של הבוקר. ממילא, אני לא רואה כלום ממטר, רק כביש וכביש. המשכתי קדימה, ולפתע, ראיתי מולי את פרידמן הכלב, לבד, ללא הבעלים. גם הכלב ראה אותי ורץ ישר אלי, שמח וטוב לב, מקשקש בזנב. מדובר בכלב, גדול, שלדברי הבעלים, הוא רק גור. נעמד לידי והראש שלו הגיעה עד המותניים שלי. לאט, בזהירות, נתתי לו את חטיף הבריאות, אותו אני שומרת תמיד בכיס למקרה חירום, וזה אכן היה מקרה חירום. פרידמן היה מרוצה ומאושר, ועזב אותי. המשכתי בדרך, והגעתי לכביש יותר ראשי. פתאום שמתי לב שמכונית נוסעת לידי, לאט. חשבתי שזה מקרה, אבל אז הנהג פתח את החלון, ושאל את השאלה ששואלים אותי הרבה פעמים: “למה את הרצה כשאפשר לנסוע? ועוד בגילך? ” “אני רצה כי זה החמצן שלי”  זה מה שאני עונה תמיד. אבל האדון הזה הרגיז אותי,  כי אמר ” בגילך”. מה בגילי? גיל זה רק מספר….אז רצתי, מהר, ככל שיכולתי, והוא נשאר תקוע ברמזור אדום…ולי נשארו לרוץ עוד הרבה קילומטרים ועוד הרבה הרפתקאות בדרך…

כתיבת תגובה