המסע חשוב מהיעד

פתאום שקט. מבט חטוף אל השעון, מוודא שכל המספרים מיוצבים על הסקאלה, מרים את הראש חזרה ופתאום אתה קולט שהמדבר עוטף אותך….

מאת: Ronen Davidov
בתאריך: 14.02.2020
בלוג בנושא על מוטיבציה והרגלים למרחקים ארוכים
0 תגובות

פתאום שקט.
מבט חטוף אל השעון, מוודא שכל המספרים מיוצבים על הסקאלה, מרים את הראש חזרה ופתאום אתה קולט שהמדבר עוטף אותך. תמונה שמאותו הרגע אתה מבין שתיצרב ותישאר איתך לנצח.
הצצה קטנה מעבר לכתף מאשרת לך שאף אחד לא מאחוריך, לפחות לא במרחק של קשר עין. מבט קדימה, אין שם אף אחד.

שם לבד. אתה והמדבר.
אתה מרגיש משהו שקורה לך בגוף, זו לא תחושה של כאב, סבל או מאמץ.
זו התרגשות רוחנית שכזו. אתה עובר למין מצב צבירה תודעתי חוץ גופי ואתה מבין שיש פה משהו שהוא גדול הרבה יותר מהקיום הפיסי שלך.

אני באמת עושה את זה!
מרתון ראשון שלי, באחד מהמסלולים שנחשבים מהמרהיבים והמאתגרים בעולם.
ועברתי כבר יותר מחצי. באותו הרגע השעון מצביע על 24 ק”מ. אבל אני חייב לקחת החלטה לא פשוטה עבורי.
…..
החלטות שמעצבות את האישיות שלנו
…..
כן, ממש כמו בחיים לא תמיד הכל עובר חלק. באותו רגע אני מבין שמשהו רע קורה, לא מרגיש לי טוב – זה כבר נמשך יותר מידי צעדים. כבר על ההתחלה, בק”מ ה-6 הברך סימנה לי בלחש: “חביבי לא תקבל ממני את ברכת הדרך למרוץ הזה”. אותו כאב שהופיע כבר לפני שלושה שבועות בתהליך ההכנה ונעלם, החליט לחזור ולבקר את הברך שלי באגרסיביות, דווקא עכשיו ועוד נותרו לי 36 ק”מ לעבור. ב 24 ק”מ אתה קולט שיש לך 2 אפשרויות, האחת לשחרר, לוותר ולחזור בשנה הבאה. והאפשרות השנייה היא לקחת כדור שישכח את הכאב ולנסות להמשיך.

“תגיד.. הכל בסדר? צריך לצלצל למישהו! אתה יכול להמשיך ?!” תחושת הדאגה של כמה רצים ליד תחנת השתייה רק אישרה לי כמה צורת הריצה שלי הסגירה את הכאב הנורא. “אין, אני מסיים היום!” לגימה של מים וזהו זה: “אני ממשיך. בלי כדור”.
אני מכיר היטב את הגוף שלי, סומך על האינטואיציה ומבין שאני הולך “לשלם פה ביוקר” במשך הזמן שיהפוך לארוך מהמתוכנן ובסבל שלא הייתי אמור להתמודד איתו מעבר לריצה עצמה. ישנו משפט שמלווה אותי בשנים האחרונות שאומר שאנשים שמנצחים לעולם לא מוותרים ואלו שמוותרים לא מצליחים.
לא וויתרתי, ניצחתי.

7 חודשים לפני כן, עשה לך רב.
……
שאתה מציב לעצמך איזו שהיא מטרה מאתגרת, ברוב המקרים אתה לא תמיד תדע איך תיראה הדרך לשם אז אתה מתחיל לעשות שיעורי בית ומהר מאוד אתה מבין שאין פה מקום לטעויות של מתחילים. זה לא הולך להיות מרתון ראשון “נורמאלי”. “לא תכין את עצמך היטב עם עזרה של מומחים – ‘תישרף’ על המסלול”.

הבנתי שישנו שלב מסוים שאתה חייב להניח את האגו בצד ושלא משנה כמה תארים אקדמאים צברת במדעי האימון – ידע תאורתי לא בהכרח יביא אותך להצלחות בשטח .

אני מאמין, שהדרך להצלחה נמדדת בעד כמה אתה יודע מה אתה לא מספיק יודע ושהדבר הנכון לעשות הוא לקחת מורה בעל ניסיון שיראה לך את הדרך ויעזור לך לחבר את הנקודות כי הוא היה שם אולי מיליון פעם לפנייך.

הריצה הארוכה לימדה אותי לקחת אחריות ולא לפעול מתוך אגו שאומר “אני יודע” היא לימדה אותי- לחזור להיות תלמיד. בחרתי מורה דרך, מאמן שהוא הטוב שבטובים- כדי לפרוס לפני את תהליך ההכנה הנכון עבורי. אז מעבר לספרים ומחקרים עשיתי לי רב, מאמן מזן אחר מהדור הישן שמבין את החדש והמעודכן, בעל ניסיון שהיה מוכן לקבל אותי כתלמידו האישי.

44 שעות לפני כן
…..
“רונן, המרתון שלך מתחיל אחרי ה 36 מהנקודה הזו תצטרך לגייס את הכוחות המנטאליים שלך לרגעים האחרונים במסלול, אל תשתולל. אחרת, החשבונית תגיע לפני קו הסיום” לאורך הריצה הקפדתי לפעול בדיוק ע”פ ההנחיות המדוייקות כל כך של צפריר גולן, המאמן היקר שלי. עכשיו, אחרי שהכל נגמר אני מבין עד כמה ההכנה שלי הייתה טובה ומדויקת.

אז בריצה כמו בחיים, אתה יכול לתכנן היטב, להתכונן להכל והגיע מוכן, נחוש ומחודד אבל לבסוף מחכות לך התקלות מתסכלות. אז חוץ מהברך קיבלתי ‘מתנה’ מהטבע, רוח פנים שהתחלפה לרוח צידית עם כל פנייה במסלול. למנוסים שבדבר, רוח חזיתית חזקה עלולה “לגמור אותך”. לא מוותר! הרגל, הרוח.. אני מסיים! המשפחה שלי מחכה לי שם בקו הסיום.

דקות אחרונות וזהו זה. אתה מרתוניסט
…….
200 מטר אחרונים, אני מזהה בבירור את קו הסיום שלפניו שובל של אנשים יפים שמוחאים רק לך כפיים ובזווית של העין אני רואה אותו.
ילד. יושב על הסלע הקטן שם בצד ומחכה רק לי.
אורי שלי, הבן הבכור שלי קופץ לקראתי ומושיט את ידו להוביל אותי אל השטיח האדום בידיים מורמות. צמרמורת, התרגשות ודלק סילוני שהוא נתן לי באותם הרגעים הביא את גופי לגל של התרגשות שטשטשה את התשישות של 42 הק”מ שהותרתי מאחורי כאילו ולא היו לפני רגע.
אנחנו חוצים את קו הזינוק, אשתי מגיעה עם בנותיי ואני מבין שזה נגמר. חיבוק מרגש עד דמעות.

סיימתי מרתון ראשון מלא.
…….
בעודי מנסה להבין מה קורה.. בכל זאת, אחרי שעות ארוכות של ריצה מאתגרת ופתאום בהבזק של שנייה הכל נגמר, אתה מרגיש מבולבל וקצת המום.
ואז, שם ממש שם על הקו אני פוגש את האדם הזה, האיש שמאחורי כל ההשראה הגדולה הזו, האדם שמפעל חייו הוא לגרום לאנשים רבים במדינה להיות מאושרים מתרבות הריצה שהלכה והתפתחה אפשר לומר די בזכותו. אותו אדם יקר לליבי מר עופר פדן, עומד שם על הקו ונותן לי חיבוק של אבא ואומר לי:

“סיימת! אתה מרתוניסט!”

יש רגעים, שבהם נגמרות לך המילים ורק הראש מלא תמונות של חוויות שלא תשכח לעולם.

המסע חשוב מהיעד.
……..
אך אם לא יהיה לך יעד לא תצא למסע.
זה יכול להיות הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו. ברגע שמבינים שלמהלך החיים יש משמעות, כולם הופכים לרצים למרחקים ארוכים. ואפילו בלי לרוץ מרתון אחד. צפריר לימד אותי שמרתוניסט הוא אותו אחד שעובר את כל תהליך ההכנה, בלי קשר אם סיים או לא סיים.

ההכנה, זה מה שחשוב בחיים.

אני חושב שאדם שעושה זאת לראשונה, לא מבין את המשמעות כנראה עד שהוא חוצה את קו הסיום. מבחינתי לחצות את הקו ועוד במדבר המאתגר מסמלת משהו מאוד משמעותי בחיים.
זוהי התמודדות, ולא רק עם הריצה עצמה. אלא תהליך ההכנה הממושך שאוסף בתוכו רצף של אירועים מאתגרים. מה שלא יאתגר אותך כנראה לא ישנה אותך. אני מאמין שבכל אדם טמון הרצון לעשות דבר משמעותי בחיים לייצר שינוי בעולמו ובסביבתו.

כמאמן, מתאמן ותלמיד אוכל לומר לכם שהרגלים של הצבת יעדים מאתגרים בחיים נותנים טעם מרגש וסיפור חשוב לדורות הבאים שלנו.

הציבו מטרות מרגשות, תכננו ותעשו בכל יום צעד קטן קדימה.
ואגב.. אם זה ישולב עם פעילות גופנית, כנראה גם תלמדו על עצמכם משהו שאף אחד אחר לא יוכל לגלות לכם. רק אתם.

הפוסט הזה מוקדש לאנשים היקרים לליבי שעזרו לי להגשים יעד מרגש ומאתגר.


קדימה… אל היעד הבא.
אל מקום רחוק רחוק מכאן..

למאמר על תהליך ההכנה למרתון ואיך זה מתחבר לחיים של כולנו:
באתר מרתון ישראל: ככה זה, ממש כמו בחיים- ריצה למרחקים ארוכים | https://bit.ly/33G349f

פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי:
https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=10158908222699045&id=758279044

כתיבת תגובה