הכירו את – לאה הוצלר – סחית אני לא…

  יותר מדי זמן לוקח לי בניסיון לכתוב, כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת, קצת חרדות ביצוע, קצת עדיפות להישאר ברמת הפוטנציאל (קצת בעצם…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 07.04.2016
הכירו את
0 תגובות

 
יותר מדי זמן לוקח לי בניסיון לכתוב, כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת, קצת חרדות ביצוע, קצת עדיפות להישאר ברמת הפוטנציאל (קצת בעצם כמו ריצה, נכון?), אבל בעיקר בעיקר מהסיבה הפשוטה שלא משנה מה אני כותבת זה יוצא לי סחי. כן. כן. סחי. סחי.
וקשה לי לחשוב על דרך ניסוחית או חומרים לכתיבה שקשורים בריצה ולא יסתכנו בנפילה אל מחוזות הסחיות, כאילו ברגע שמתחילים לרוץ החיים הופכים להיות מסודרי שעות שינה, נטולי סיגריות, נטולי אלכוהול, מבוּראי תזונה, מחוּשבי חלבונים, מוּעָמַסֶי פחמימות, קצת סקווטים פה קצת שרירי ליבה שם, תוספת קטנה של ירק שם ואיך שכחתי את הצ’יה והספירולינה. שימו לי פה גם קומץ ספירולינה בבקשה, חן חן.
***
והאמת? זה באמת ככה, בערך – אבל ככה. תמיד שנאתי את האנשים שמדברים רק על נושא אחד ומתוך כל האנשים שמדברים רק על נושא אחד שנאתי את האנשים שמדברים רק על ספורט, ומתוך אותם אלו שמדברים רק על ספורט מנצנצים הרצים. כן כן, אפשר לומר שהאוכלוסייה שמתמודדת ראש בראש על קודקוד פירמידת המעצבנים דורשי הכאפות עם הטבעונים אלו הרצים.
מה כל כך מעצבן ברצים? מה כל כך סחי בהם? זאת אומרת – בנו. מה כל כך מתסיס מבחוץ אבל כובש מבפנים ברגע שמתחילים לרוץ על בסיס קבוע?
אוקיי, נכון, אנחנו נראים טוב. אין כמו התמכרות שעושה אותך יפה יותר, אבל מה עוד?
**
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת כתיבה אצל אילן הייטנר, בשיעור הראשון הוא צייר מעגל וסימן עליו שש או שבע נקודות ולצד כל אחת סימן כותרת, קריטריון נדרש בכדי להצליח בתהליך של כתיבה. אחת הנקודות שהוא ציין הייתה “מחויבות לדבר” והוא נתן דוגמא: “אם אני עכשיו בונה או משפץ בית ואני צריך לבחור רצפה ופאנלים – כל מה שאני אראה וכל העניינים שלי בתקופה ההיא והדבר הראשון שאני אשים אליו לב כשאני נכנס למקומות הוא הרצפה והפאנלים, כי אני מחויב לשיפוץ ולבית. ככה זה גם בכתיבה”.
*
אז ככה זה גם בריצה, ולצד הריצה עולים לי כל מיני דברים שיכולים להתקיים ברמות מסוימות רק אם מתחייבים אליהם ברמות זהות, עניינים שמבחוץ נראים מדי מגבילים, כל כך מגבילים שמתפתח תיעוב מסוים כלפי מי שנמצא בתוכם ועדיין נראה די מבסוט מהעניין, עניינים שהם באמת מגבילים מבפנים אבל כך או כך מעניקים בתמורה לעוסק בדבר מן רגש שקשה אולי להסביר במילים מוגדרות וקצרות אבל בשורה תחתונה גורם לו להישאר שם. כמו דת, כמו זוגיות טובה, כמו ריצה.
***
אני מתחילה להריץ בראש כל מיני טקסים, כל מיני מנהגים והלכות שסיגלתי לעצמי בשנה וחצי האחרונות בהן אני מתמידה בריצה, כל מיני הגבלות וסייגים שלקחתי על עצמי בשנה וארבעה חודשים האחרונים בהם התקדמתי מקבוצת ”רצי הפיג’מות” לקבוצות ”רצי הדריי-פיט” ו-“יש מרוץ? איפה? איפה? אני באה! ובואו נדבר על ריצהריצהריצה ועליות וירידות והוא רץ ואני רצתי והיא רצה והם רצים והן רצות,  וריצהריצהריצהריצהריצהריצהריצהריצה ואני אשים שעון מעורר לשלוש וחצי כדי שיהיה לי מספיק זמן לשבת בשירותים לפני שאצא לריצת עשרים-וחמש בחמש”.
כשחושבים על זה שוב סחית אני לא, רצנית הזיה זה כן.
מאת: לאה הוצלר.
 

כתיבת תגובה