אז למה לי ריצה עכשיו?

מאז שאני זוכרת את עצמי ילדה אני עושה איזושהיא פעילות גופנית, הייתי ילדה פעלתנית: אם זה כדורסל, אם זה קראטה, ספינינג, חדר…

מאת: ChenS
בתאריך: 21.10.2019
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

מאז שאני זוכרת את עצמי ילדה אני עושה איזושהיא פעילות גופנית, הייתי ילדה פעלתנית: אם זה כדורסל, אם זה קראטה, ספינינג, חדר כושר, שחייה. זוכרת את עצמי כילדה יושבת וצופה בערגה בטלויזיה בתחרויות ספורט באולימפיאדה, מסתכלת על הביצועים על הטכניקה ורוצה גם. רוצה גם להיות כזו.

לימים גדלתי והתבגרתי, החיים לקחו אותי כמו שאומרים למסלולים שלהם, שאותם אני בחרתי או לא תמיד, ואיתם אני המשכתי. חלקם טובים וחלקם פחות.

היו תקופות שהייתי שקועה יותר בלימודים, זו היתה תקופת האקדמיה שזכורה לי לטובה, לימודיי בטכניון בחיפה. כן, זו אינה קלישאה, כל השמועות על הטכניון אינן שמועות זה הכל אמת לאמיתה. סטודנט בטכניון או לפחות מה שאני הייתי בזמנו הוא 24/7 סטודנט, לומד ואם אינו לומד, הוא ישן או עובד. אין הרבה זמן פנוי או כוח כי הלימודים בטכניון הם לא פיקניק.

מהתואר הראשון המשכתי אל התואר השני באוניברסיטת תל אביב ומשם כבר התגלגלתי ב”מסלול האקדמי” כשהבנתי שמה שדי מתבקש שאעשה, כאדם תחרותי והישגי, הוא דוקטורט. אז המשכתי אל הדוקטורט ומשם אל הפוסט.

פוסט דוקטורט בארצות הברית היתה בגדר הגשמת חלום עבורי. פסגת השאיפות שלי. את הפוסט דוקטורט עשיתי בארצות הברית, במדינת מרילנד. חלום. בתוך המסלול התובעני הזה, כחוקרת, מדענית או איך שלא תקראו לזה, כזו שקוראת ומוציאה דברים לפועל מהכתוב אל הרטוב כמו שאומרים, לאט לאט התחיל לכרסם החסר הזה, החסר בלהניע את הגוף. לא הצלחתי למצוא את המקום והזמן להתחיל שם בפעילות כזו או אחרת. השגרה היתה צפופה מאוד, יוצאים מוקדם מאוד בבוקר, חוזרים מאוחר מאוד בערב עם האיסוף של הבנות ממסגרות החינוך. הילדות היו קטנות מידיי ולא מצאתי את השלווה הנפשית להשאיר אותן עם מטפלת או בייביסיטר שם בארץ די זרה…

בארצות הברית נחשפתי לראשונה לריצה, ראיתי מסביבי כל כך הרבה רצים, ריצה כדרך חיים, ואני מודה פשוט קינאתי בהם. גם אני רציתי. רציתי לרוץ, ללמוד ולהרגיש דרך הרגליים, להשתתף במרוצים.

קצת מקומם אותי לכתוב שלא היה לי זמן… כאילו שעכשיו יש לי… הרי אין באמת חיה כזו שנקראת “עודף זמן” או זמן פנוי, לפחות לא אצלי. אין ספק שהתנאים לריצה שם עבורי היו קצת יותר מאתגרים וגם ככה עמדו בפניי שם אתגרים לא פשוטים אז אני סולחת לעצמי, כנראה שבאמת לא היה לי זמן.

אבל כל הזמן המחשבה היתה חיה וקיימת, ישבה שם בפנים עמוק וחיכתה לרגע הזה. עשיתי עם עצמי דיל: כשאני חוזרת לארץ, אני חוזרת לענייני הספורט. משהו אני עושה, ככה אמרתי לעצמי.

חזרתי לארץ. הדבר הכי פשוט היה לשים בגדים נוחים קצרים, נעלי ספורט נוחות, כמובן שאז לא הבנתי כל כך במותגים ושעוני ריצה עוד היו דבר ממש בראשית הדרך.

יצאתי להליכות מסביב לבית וניסיתי לשלב תוך כדי קצת ריצה. לאט לאט רצתי יותר, החשק עלה, אני מטבעי אוהבת לגוון אז כל פעם חיפשתי מסלולים חדשים, לגלות, להתנסות אולי הפעם אמצא דברים חדשים.

ככה חסרת ידע וחסרת ניסיון צללתי למעמקי עולם הריצה.

דבר אחד רק לא ידעתי, שריצה היא עניין ממכר.

כתיבת תגובה