פחדים משמעות והנאה – חלק 2

או: איך מחנה אימונים בשוויץ הפך לאחד השיעורים המלמדים ביותר שהיו לי עד היום?

מאת: liatn
בתאריך: 22.09.2019
בלוג בנושא לומדת למרחקים ארוכים
0 תגובות

״על איזו השראה הם מדברים? אני שבר כלי. בקושי שרדתי את אתמול ואני לא רואה איך אני שורדת את השעה הראשונה של היום״.

בבכי רווי דמעות חזרנו במבי ואני לחדר אחרי ארוחת הבוקר כדי להתכונן ליום השלישי של המחנה. אני בבוקר שאחרי היום הולדת שלי ואחרי יומיים של מחנה אימונים: 80 קמ עם 4600 מטר טיפוס מצטבר.

כל השרירים תפוסים, התזמון לא היה איתי בענייני נשים(…) ויש משהו בבוקר של אחרי יומולדת שיוצר מערבולת רגשית של חשבון נפש וחיי לאן. ועכשיו זה לא הזמן לאף אחד מהדברים האלה.

 

אבל רגע. שניה. מה קורה?

 אחרי האולטרה מרתון האחרון שלי: 166 קמ בסובב עמק, אליו יצאתי על נקע בקרסול וכנגד כל הסיכויים, החלטתי ששנת 2019 תהיה שנת שבתון. מאחר ואני מודעת למגבלות שלי, זה היה ברור שלא אהיה במנוחה מוחלטת אבל כן במנוחה מתחרויות ומלילות לבנים. במסגרת שנת השבתון במבי ואני החלטנו לנסוע למחנה אימונים בהרים של שוויץ ואיטליה: ארבעה מרתונים ב-4 ימים. על פניו – סביר לגמרי: נופים נפלאים, חברה נהדרת – בדיוק מה שיכולתי לבקש.

 

הוי ההיבריס!

אז לא. זה לא ארבעה מרתונים בארבעה ימים. כלומר זה כן אבל ממש לא מה שחושבים… ההרים שלכאורה יש לנו בארץ הם בדיחה מעליבה לעומת מה שיש שם. לא סתם במירוץ עצמו (מחנה האימונים הוא חלק מהכנה למי שמשתתף במירוץ בספטמבר) יש cut-off של 12 שעות(!). מדובר על שיפועים שאלוהים ישמור וחלקים טכניים שלא היו מביישים מחנה עינויים של דעא״ש.

היום הראשון היה קשה. מאוד. היה חם ממש ואחרי תקופה שעיקר האימונים שלי היו בהרי ירושלים (כזכור, בדיחה מעליבה למונח ״טיפוס״) סיימתי את היום עם הלשון בחוץ. את היום השני פתחתי עם מפל ברכות ליום הולדת וטיפוס מטורף ל”בוקר טוב”. אחרי הליכה אלפינית בשלג (אנחנו בחודש יולי, כן?) ואחרי מעבר משוויץ לאיטליה סביב השעה 19:00 הגענו ליעד. עכשיו כבר הייתי מרוסקת. הרגשתי שלא נשאר לי עוד כוח ושאין לי מושג איך אני מתעוררת לעוד יומיים כאלה. פתחתי את הטלפון הנייד ונתתי לכל הברכות שנשלחו במהלך היום למלא אותי ובתקווה לתת לי את האנרגיה שכה הייתי זקוקה לה.

״היה זה לא טוב. היה רע לתפארת״

לבוקר של היום השלישי התעוררתי רע. לא ממש הצלחתי לישון בלילה (ספק אדרנלין מהיומולדת וסביר יותר שחרדה מהיום העתיד לבוא). הלכנו לארוחת בוקר וכשחזרנו לחדר פרצתי בבכי. הקוטביות בין האנשים שאמרו לי שאני מהווה מודל והשראה עבורם אל מול תחושת החולשה, חוסר האונים ועייפות שהרגשתי הייתה בלתי נסבלת. לא הבנתי איזו השראה ואיזה נעליים. אני מרגישה כמו סמרטוט שסיים לנקות את היכל מנורה, נטולת כל אנרגיה ורצון להמשיך ופיזית הבטן גומרת אותי. אהה והכי גרוע: מדובר על יום שהוא הכי ארוך ומורכב ונפתח עם טיפוס של 1400 מטר לתוך העננים. ליטרלי.

יצאנו לדרך, והדרך ארוכה ומפותלת. אני כועסת, מאוכזבת, עצובה ובוכה לפרקים. לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך פתאטית: יוצאת למחנה אימונים שאמור להעצים ולחזק אותי ולפתוח לי את הרעב לחזור לתחרויות ולמירוצים וכל שאני רוצה זה שיגיע מסוק ויחלץ אותי מהאסון הזה. והחלק הכי נורא הוא שלא משנה כמה במבי ניסתה להיות מנחמת וחברה טובה (למרות שגם לה לא קל), אני בלתי אפשרית בנקודות כאלה. אף אחד לא יכול לעזור לי – רק אני לעצמי וזה רק פונקציה של זמן.

תוך כדי הטיפוס בעודי חוזרת בשיטתיות על העליבות שלי ועד כמה שאני לא ראויה לשום סופרלטיב או מחמאה שקיבלתי אי פעם, לאט לאט התחיל לפעפע בי הקול האחראי יותר שפשוט בא לעשות סדר, לא לנהל משא ומתן.

שמעתי אותו אומר לי בראש: ״את יכולה להמשיך עם מזמורים המטופשים האלה שלא מובילים לשום מקום או לבחור אחרת״. לאט לאט העוצמות של השיח הרעיל נחלשו והתחלתי להקשיב למה שהוא הציע. הוא פסק בשיטתיות: ״אין מה לריב עם היום הזה. את רבה עם ההרים? הם ינצחו תמיד. את רבה עם המגבלות האובייקטיביות של הגוף שלך – הוא זה שיגיד את המילה האחרונה. תנוחי היום ותתחזקי למחר – ככה לפחות יהיה לך סיום טוב לחוויה הזו״. אמר ולא יסף.

ואני? כאחרונת החיילות אמרתי ״כן כבודו״ וכך עשיתי.

הגענו לסוף העליה הראשונה. אשכרה לתוך העננים. תחושה כאילו עוד שניה מגיעים לארץ לעולם לא ואני בעולם שכולו דובי לא-לא. היה לי ברור שהקול האחראי הוא זה שצריך לקחת פיקוד והודעתי שאני את היום הזה סיימתי. במבי החליטה שהיא מצטרפת אליי וירדנו ברכבל יחד עם בעלה של אחת הרצות. את שאר היום בילינו בנסיעה לעיירה שבה פגשנו את שאר הרצים וריכזתי את רוב האנרגיות שלי בלנוח ולאכול אוכל אמיתי (ולא את הראש). החלטתי שליום הרביעי אני יוצאת עם אנרגיות מחודשות. אפילו אם לא עמדתי ביעד של 170 ק״מ, אני עושה את המקסימום ממה שנשאר.

 

״אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת״ – האמנם?

ליום הרביעי קמתי עם ידיעה שלא משנה כמה זמן היום הזה יימשך אני מסיימת אותו על הרגליים. משברים באמצע זה בסדר, אבל הסיום צריך להיות עם חיוך. היום התחיל עם טיפוס אכזרי, שוב, על שלג ולכאורה החלק הקשה של היום היה מאחורינו. מה שקשה לתפוס הוא את המשמעות של הישרדות לאורך זמן על הרגליים. שמתי לב שבמהלך היום אני שרה לעצמי שירים שונים כאשר היה אחד ספציפי שחזר על עצמו שוב ושוב: “וידוי” של אלכסנדר פן. על אף שאני מנסה להימנע ממצב של תחקור אירועים עוד לפני שהם מסתיימים, יש משהו בריצה כזו שכל יום מחדש צריך להתניע מחדש שכאילו ניתנת לגיטימציה להתחיל בסיכום עוד לפני שסיימנו.

איך סיימתי את המחנה? ומה היו השיעורים והמסקנות שלמדתי ממנו?

כל זה בבלוג הבא…

 

כתיבת תגובה