The Show must Go On

The show must go on סופש שכזה.. זהו סוף השבוע של התאוששות, התאוששות שהיא משבוע אינטנסיבי מדי בעבודה, ועדיין התאוששות ממרתון טבריה….

מאת: ChenS
בתאריך: 19.01.2020
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

The show must go on

סופש שכזה..

זהו סוף השבוע של התאוששות, התאוששות שהיא משבוע אינטנסיבי מדי בעבודה, ועדיין התאוששות ממרתון טבריה. עוד במהלך השבוע באימונים הרגשתי קצת חריקות, פה ושם. הבנתי שלא הכל חזר למקום לגמרי. הרגשתי כאבים טורדניים אלא שהם עדיין לא היו כאלו שיגרמו לי לעצור. 

השבוע היה מאוד עמוס בעבודה. למה אני מדברת על זה? זה הרי בלוג ריצה, אז מה זה משנה בכלל ולמה לי לכתוב על העבודה? הגוף והנפש הם קודם כל מירקם אחד מיוחד עדין מאוד, הגוף מושפע מאוד מהנפש והנפש מושפעת מהגוף. הרמוניה ביניהם היא תנאי הכרחי לכל דבר…לא רק לפעילות גופנית בדרגה כזו או אחרת. 

עברתי תקופה אינטנסיבית מאוד בעבודה, חוסר ממשי של אנשי צוות, והמקהלה כמובן חייבת להמשיך לנגן, כלומר לעבוד ולתפקד כמו אומרים the show must go on. אבל היא חייבת להמשיך. כי מאחורי הכל, אנחנו מערכת תומכת בחולים מאוד מורכבים ולא פשוטים.

עומס רב הרגשתי בימים אלו, ואין לי ספק שהעומס נתן את אותותיו מה לעשות גם בהתאוששות שלי.

באמצע השבוע אפילו החלטתי בתבונה שאני מוותרת על אימון משום שהרגשתי עייפות רבה מידיי מכדי לצאת לרוץ. למדתי על בשרי כשאני עייפה, אני עשויה לקבל החלטות שגויות ושיקול הדעת שלי אינו לגמרי צלול.

חיכיתי בכיליון עיניים לארוכה של שישי, להוציא שם את המרץ ואת האנרגיות. הרגשתי שאני מלאה, שאני חייבת לנשמה את המאמץ הזה.

בתכנית 25 קמ קלים. מאז המרתון (שבועיים) משהו בתוכי מרגיש צורך לפצות, אם זה בקמ או אם זה בקצב. זה לא לגמרי “כשר”, כמו שאומרים. 

וכך היה, את החצי השני של ה 25 רצתי בעצימות רבה יותר. התשלום לא איחר להגיע. כבר התחלתי לחוש בכאבים טורדניים. 

בוקר יום שבת. שעת בוקר מוקדמת, השעון מצלצל לקום, אין לי ספקות בכלל כי אני קמה לריצה, מתוך אהבה, מתוך חדווה, קמה לי ברצון, מתארגנת ליציאה. 

אני זוכרת שיום לפני, סיימתי את הארוכה לא במצב משהו. 

אני מנסה לרוץ, עושה חימום , ושוב מופיע הכאב. לאט לאט משהו מבפנים מתעורר, נורה נדלקת. “הי את לא צריכה להתמודד עם כאב כזה. זה לא הכאב הנכון”. 

אני עוצרת. אני מבינה בתוך תוכי שהיום אין ריצה, היום הגוף מבקש זמן מנוחה ואין לי ברירה אחרת אלא להקשיב לו. הוא פשוט לא מאפשר אחרת. 

אני עוצרת ועושה את דרכי חזרה. 

זה סוג נוסף של ניצחון. ניצחתי את היצר הזה בשבילי הוא יצר קצת רע. באותו הרגע, היה שיקול דעת די ברור: אולי אפשר היה לסחוב את הכאב הזה, באיזשהו שלב האנדורפינים הרי היו תופסים את מקומו של הכאב, אבל למדתי על בשרי שבאיזשהו שלב המחיר יגיע. הבנתי שאני עוצרת. 

ניצחתי.

גם יצאתי לרוץ כי אני אוהבת לרוץ, כי זה ממלא אותי, זו בחדווה שלי.

התחלתי להניע את עצמי, בקור ברוח, עם הכאב.

כאשר הרגשתי שהגוף מאותת לי, הקשבתי לו. לא התעלמתי, לא ניסחפתי, פשוט הקשבתי ועצרתי. המחיר לא משתלם, הוא גבוה מידיי. זה הניצחון שלי.

כתיבת תגובה