תנו לאבסורד לנצח או: כך רצתי בחושך, בירידות, במדבר

בפרק השביעי בדרך למרתון התנ״ך נילי אברמסקי מצאה את עצמה מתגלגלת בירידות במדבר, בחושך ועושה את הלא ייאמן עבורה. איך מתכוננים למרתון בעליה עם כל כך הרבה ירידות? לפעמים צריך גם לתת לאבסורד לנצח

מאת: orian levy
בתאריך: 02.07.2018
אירועים
0 תגובות

לפעמים כבר בתחילת השבוע אני יודעת בדיוק על מה אכתוב בסוף השבוע. הפוסט כבר מתחיל לקבל צורה וצבע ואז מגיע לו סוף השבוע ואני מוצאת את עצמי כותבת פוסט שונה ב-180 מעלות מזה שהתחיל בתחילת השבוע. (אז מה עם אותו פוסט שהתחיל? זמנו יגיע, כנראה, אולי בפרק 8 או 9. תהיו סבלניים ותחזרו לכאן גם בשבוע הבא ותגלו).
אז מה גרם לסוף השבוע לשנות הכול?
לפני כחודשיים אורלי ״הילדה״ הכי אנרגטית שלי מהקבוצה באה עם הצעה למירוץ סוף עונה – חצי מרתון ערד מצדה.
די מהר אמרתי כן ( שלא כהרגלי) ורק אח״כ הבנתי על מה נפלתי, אבל אחרי שאני אומרת כן השמיים צריכים ליפול כדי שאני אסוג מההסכמה שלי.
אז נעים מאוד: קוראים לי נילי אברמסקי, אני שונאת לרוץ בחושך, שונאת ירידות, שונאת לישון באוהל ולא ממש אוהבת מדבר.
סליחה, אף אחד לא מושלם.

אז בואו נראה למה התחייבתי:
ריצה בחושך בשעת זינוק הזויה, רוב הדרך בירידה רצחנית, המירוץ במדבר וישנים באוהלים.
או מיי גוד. OMG. מתכון מושלם לסיוט.
אבל תחושת הבטן היתה שדווקא בגלל כול האבסורד שבמירוץ החוויה הולכת להיות מיוחדת וצוהלת.
אחת הסיבות העיקריות היא מארגני התחרות- מרתון ישראל ועופר פדן. את עופר זכיתי להכיר מההכנות למרתון תל אביב הראשון (במהדורה המחודשת שלו בשנת 2009). אדם עם אור בעיניים ולב רחב. אהבת ארגון מרוצים זורמת אצלו בדם ועוד יותר מזה – הפקת מירוצים באווירה שונה ובמקומות מיוחדים.
אורלי הבלתי נלאית הצליחה בהתלהבות שלה לגייס עוד מספר רצים מהקבוצהבוכך ביחד עם עוד שמונה רצים יצאנו בחמישי דרומה.
יהיו שיגידו שלא הכול היה מושלם: קצת בלגן בחלוקת האוהלים, קצת הרבה תור לארוחת הערב ועוד פרטים קטנים. אני שמה לב לאחרונה שלא משנה אם דברים לא מושלמים קורים סביבי, ברגע שאני מוקפת באנשים אהובים הכול זורם, הכול כיף הכול שמח ואני לא מחפשת מושלם. כי מה בסך הכול צריך בן אדם? כי מה יותר מושלם מאשר ככה סתם ביום חול להיות מוקף באנשים שאתה אוהב ומעריך?!
כפר הנוקדים לבש בגדי חג ריצה. חמורי הכפר והגמלים הסתכלו על כול היצורים המוזרים עם טייץ ופנסי ראש בתמיהה ושיעמום ורק הטווסים חטפו ג׳ננה ולא הפסיקו לצווח כול הלילה בהתרגשות.
מהר מאוד הבנתי למה המירוץ נערך בשעה לילה הזויה. אף אחד בדעה צלולה ונפש בריאה לא היה מסכים לרוץ כאן באור יום כאשר ניתן לראות את המסלול למרחוק עם כול הירידות והעליות שבו. חצי מהדרך מערד לכפר הנוקדים עברנו וזה בהחלט הספיק (היו שנסעו את כול המסלול וחזרו עם אימה בעיניים מסופו. אטמתי אוזניים והתכחשתי לסיפורים).
לקראת 22:30 מעל ל-1000 רצים פרשו לשנת לילה קצרה. בתור ״חובבת״ שינה על מזרון באוהל יצאתי לסיור לילה לבד. קצת להיות עם המחשבות. בדרך פגשתי במספר חמורים שהסתובבו להם חופשיים בכפר ומצאתי גם את המכלאה של הגמלים שהיו עסוקים במסיבה של לעיסת חציר ומרוב התלהבות אפילו לא הרימו את הראש כאשר צילמתי אותם. מה שכן השקט של המדבר היה מרגיע ועוטף בשלווה.

רוצים להשתתף בחוויה? הירשמו עכשיו לערד מצדה 2019 – 11 ק״מ | 21 ק״מ >> 

חזרתי אחרי 23:00. בעקשנות (מדבר ורשת סלולארית זה לא בדיוק משוואה מנצחת) התכתבתי עם הבלונדינית שהושארה בעורף לנהל את משק הבית ביום האחרון של שנת הלימודים. הכול בקטנה- להביא את הכבשה ליום הולדת, ללכת לערב סיום בבימת הנוער ושוב לבד כמו בשנה שעברה שאמא שלה היתה עסוקה בענייני ריצה, לקחת את הכבשה חזרה הביתה, להכין ארוחת ערב, להשכיב לישון – ברור שליד הכבשה כי אין מצב שהוא ישן לבד בחדר, לקום בבוקר לקחת לבית הספר – להגיע בזמן (בפעם האחרונה שהכבשה הגיע בזמן זה קרה לפני שבועיים כאשר סבתא שלו הביאה אותו, לדעתי איתי הוא הגיע בזמן רק ביום הראשון של הלימודים) ולקראת חצות היום להחזיר אותו הביתה כי אמא התעלפה על המיטה, אבל זה אייטם ששייך לסוף הפוסט.
אז נחזור ל 23:30. שקט ושלווה בכפר. התלבטתי אם ללכת להתרחץ עכשיו או לקראת היציאה מהכפר לזינוק. כדי להחליט נשכבתי על שני מזרונים- היחידה בכפר שלקחה שניים, אני נסיכה. אין מצב שהייתי מסתדרת על אחד.
עצמתי עיניים וספרתי גמלים.
1:00 בלילה קמתי ופסעתי במרץ למקלחות. כמה טוב שיש לי משקפיים. מורידים אותם ואז כול מקום שזקוק נואשות לשיפוץ נראה במצב מטושטש וסביר.
מקלחת במים רותחים (מהפוסט הקודם אתם יודעים שאני חובבת צלייה איטית וארוכה), לובשת בגדי תחרות. חוזרת לאוהל להעיר את שאר הבנות. מתארגנים בזריזות ויוצאים למתחם הכינוס. המולה שקטה וצוהלת של מאות אנשים, פנסי ראש מעטרים מצחים וחיוך מרוח לכולם על הפרצוף. ככה זה כאשר אתה באמצע החיים יוצא למשימות הזויות.
באוטובוס אני גורבת גרבי לחץ ובצחוק רציני מסבירה לרץ שלידי שזו הדרך הכי טובה להסתיר את שערות הרגליים שלא היה לי כוח לגלח. סליחה. too much information .I know.
דובי שי מלווה אותי עד לזינוק ושם הוא מושאר באוטו של חברי הקבוצה שהצטרפו רק למירוץ ללא לינה בשטח. בשבת שעברה הרמנו כוסית ליד קברו הטרי של גיבור החיים שי ראשוני. האיש שקיבל כנפי מלאך לפני 30 יום. האזכרה לא השאירה אף עין יבשה. והשירים שהושרו לכבודו של שי הזכירו לכולם שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ומשהו ממנו נשאר בכול אחד ואחת מאיתנו. זה היה הכוח והאומץ של שי.
וכול השבוע חשבתי איך המירוץ הזה בטוח היה יכול לשמח אותו. ריצה בחושך ללא צורך במשקפי שמש מהשמש שסינוורה אותו והקשתה והירידות המטורפות שהיו פורעות את שערות ראשו וגורמות לו לצרוח משמחה, וגלית ואני אולי היינו מרשות לקבוצה לרוץ בקצבים מטורפים חסרי אחריות.
3:00 זינוק בעלייה. 500 מ׳ ראשונים בעליה מרשימה אבל אחריה מתחילות הירידות בקצב הולך וגובר.
הקילומטרים חולפים בסערה. אני בזון משלי. עטופה בשלווה ובחיוך. פנס עוצמתי מעטר את ראשי למרות שניתן לרוץ בלעדיו לאור הירח המלא המאיר, אבל לעיוורת שכמוני המשימה בלתי ניתנת ליישום בקצב הגובר. הלחץ והדופק נוסקים והקצב יורד אז הפנס דולק ולא יכבה עד לסיום. אני משחררת ברקסים ורצה בקצב שלא רצתי בו כבר מעל עשר שנים למרחק הזה. והקצב מעיר בי דברים שהיו חבויים כבר עשור. תחושת אדרנלין מטורפת. שחרור ושלווה ורגליים קלות. אנשי אבטחה פרושים לביטחון הרצים לאורך המסלול וכול 3 קילומטרים תחנת שתיה עם בני נוער מקסימים חרוצים ותוססים.
והינה כפר הנוקדים פרוש לפנינו ואנחנו דולקים אחרי רצי ה-11 שזינקו ב 3:20 לכיוון מצדה. תוך מספר קילומטרים ואחרי כמה עליות מאתגרות שמשמחות אותי עד בלי די אנחנו מגיעים אל חלקם. הדופק בעליות סוף סוף עולה למקסימום והקצב אומנם קצת יורד אבל בזכות האימונים בכסלון אני מרגישה שאני בדרך הנכונה לקראת מרתון התנ״ך בספטמבר, מרתון שבניגוד למירוץ הזה יהיה במגמת עליה ברובו. עוד מאות קילומטרים בעליות ואני אהיה מוכנה.
והקילומטרים ממשיכים לרוץ ואני יודעת שהחל מהק״מ ה -17 ועד הסיום הירידות יהפכו לסיוט לרגליים. אומנם אימוני הכוח זה לא התחום החזק שלי אבל את שרירי ריצפת האגן אני מתרגלת ללא הרף. וזו השיטה שבה אני משתמשת וממליצה בכול לב לכולם לאמץ. לכווץ סוגרים- לא להכניס את הבטן- אלא רק לכווץ סוגרים בחוזקה- זה מה שמפעיל את ריצפת האגן וכך העומס על הגב והברכיים יורד פלאות. חלק גוף תחתון לא סוחב את החלק העליון אלא עסוק בגלגול מהיר ופראי של הרגליים בירידות המוטרפות.
יורדת לקצבים שבריצת 10 ק״מ בשדרות בשבוע הקודם לא הגעתי עליהם. קילומטר אחרון מתחת לקצב 4:00. רץ לידי משגע בחורה מוכשרת לנסות ולעקוף אותי. 3 קילומטרים אחרונים בצעקות עידוד שלו קצת מוציאות אותי מדעתי. פודיום? על מה לעזאזל הוא מקשקש? למי איכפת מהמיקום? Life is good שי, לא??!!! העידוד שלו רק גרם לי להשתחרר לחלוטין ולהעלות עוד הילוך. בכול ירידה חדה הנפתי ידיים לצדדים והמראתי ובכול רם מלמלתי life is good ,life is good, life is good
Shay

1:39:32 ש׳. חוצה את קו הסיום. מקום שלישי כללי ( טוב נו, אז יש פודיום וגביע מיוחד בצורת כד חרס עתיק ואוזניות
ורודות מדליקות בתור פרס צנוע)
7 דקות לאחר הסיום נזכרתי שהבטחתי לחזור ולעודד את שאר חברי הקבוצה.
בזחילה איטית התחלתי ללכת/לרוץ בכיוון הנגדי ולעודד את המסיימים. הקריאות המתבקשות ״הפוך גוטה הפוך״ לא הפסיקו לזרום לעברי. מקווה שגם בעוד עשרים שנה הרצים ידעו את המשפט לפנתאון הזה ושהוא יצחיק כול פעם מחדש. פוגשת כמעט את כול חברי הקבוצה וכולם עם חיוך מרוח על הפנים. כול אחד ואחת מחברי הקבוצה התמודד השנה עם השדים שלו והריצה היא דרך הריפוי של כול אחת ואחד מאיתנו. אוהבת את כולכם (גם את אלו שהתעקשו להישאר בבית), ובכלל רוב קהילת הרצים מודעת לכוח המרפא והמחזק של הריצה.
ורק שתדעו שמי שסיים מהר ובחושך פחות נהנה, כי לרוץ את הקילומטרים האחרונים עם נוף הזריחה על ים המלח ומצדה הוא מרהיב ועוצמתי ביותר. לפעמים הרבה יותר שווה לרוץ לאט.

ואני? התכנסתי בעצמי והרהרתי בחוויה המוזרה הזו של לרוץ כמו שלא רצתי כבר כול כך הרבה שנים. ( למרות שחדי העין מבינים שהקצב הזה רחוק במעל לדקה לק״מ ממה שבאמת רצתי בעבר, אבל לא נהיה קטנוניים) וזה גרם לי מצד אחד להתגעגע לתחושת השיכרון הזו של נצחונות ושיאים שנופצו. זכרונות של מי שהייתי והתחושה הברורה והוודאית שהימים האלו כתובים וחתומים בספר דברי הימים שלי ושם הם נמצאים ושם הם צריכים להישאר. עשור חלף והגעגועים הם לא הרצון לחזור לשם אלא רק חיוך וסיפוק על מה שהייתי ועד כמה אני רחוקה משם היום ועד כמה החיים שלי נפלאים, טובים ומלאי שמחה וסיפוק ממה שהחיים עוטפים אותי היום. ילדים, משפחה ומשפחת קבוצת הריצה שלי וחברות וחברים.
Life is good ❤️
Life is good Shay❤️
נ.ב- חצי מהדרך חזרה נהגתי עד שהבנתי שעדיף שאעבור לספסל האחורי. הגעתי הביתה בכוחות אחרונים. קרסתי במיטה ורגע לפני איבוד הכרה הודעתי לבלונדינית שהמשמרת שלה לא הסתיימה.
הארבע ראשי שלי תפוסים בטירוף וכבר מעל 40 שעות מהסיום והכאבים לא ממש יורדים. הכבשה משועשע מהדרך שבה אמא יורדת במדרגות. והשרירים שלי חוגגים בלנופף לעברי שעל שטויות משלמים מחיר. אבל כמו שסקרלט אומרת – לא נורא, מחר יהיה יום חדש. מקסימום מחרתיים. או בעוד שלושה ימים.

הירשמו עכשיו לערד מצדה 2019 – 11 ק״מ | 21 ק״מ >> 

כתיבת תגובה