לרוץ בתוך הכאוס

בפרק השישי בסדרת ההכנות למרתון התנ״ך נילי אברמסקי מודה שעדיין יש לחץ לפני כל מירוץ, גם אם מדובר במירוץ שדרות. מזל שנועה קירל חיכתה לה בסוף

מאת: orian levy
בתאריך: 02.07.2018
אירועים
0 תגובות

 
ביום חמישי לקראת חצות חזרנו הכבשה ואני מהמירוץ בשדרות. חזרנו עם מספר תובנות.
אני אתחיל עם התובנות הנפלאות של הכבשה.
1. נועה קיריל היא הכי שווה שיש (את האמת היא דווקא חמודה. אל תתעלפו, אני אסביר בהמשך).
2. גם משה פרץ הוא בסדר (נו טוב, שיהיה).
3. לרוץ 400 מ בכול הכוח זה ממש מעייף (אין לי סיכוי לידו בספרינט ל-200 מ׳. אם הוא ילמד לחלק כוחות יותר שווה אז עוד מעט גם ב-400 מ׳ הוא יקרע אותי).
4. הוא רוצה ללמוד לנגן (כן, כן, כן).
5. שווה להחזיק אמא סלב שבזכותה הכניסו אותנו לראות את ההופעות מלפני הגדר מטר מהבמה. (ואני דאגתי להזכיר לו לפחות עשר פעמים בזכות מי הכניסו אותו – חשוב מאוד שהוא ידע).

התובנות שלי:
1. המירוץ בשדרות היה נהדר.
2. בשביל להגיע ולרוץ במירוץ הייתי צריכה לבטל שני אימונים שאני מעבירה. אני שונאת לבטל אימונים אבל ברגע שהגעתי למסקנה שהילדים לא ממש יהיו אומללים אם אני אבטל להם אימון ההחלטה להגיע למירוץ היתה ברורה.
3. צריך אומץ להחליט לקיים מירוץ בשדרות כאשר האיזור לא שקט. אבל אם הם מספיק אמיצים אז למי שחי רק 50 ק״מ משם וחי בבועה של ביטחון זה המינימום להזדהות.
4. לא משנה גודל המירוץ או החשיבות שלו אני תמיד ולעולם ועד אהיה לחוצה, מאוד מאוד לחוצה, לפני מירוצים. לחץ זה משהו טבעי שאי אפשר באמת להיפטר ממנו גם אם מאוד מאוד מנסים. זה חלק מעיסקת החבילה של להיות יצור תחרותי. בלי להרגיש לחץ אין את הרצון להצליח. אבל לחץ זה בהחלט משהו שלומדים להתמודד איתו ולשלוט בו. או פשוט לקבל אותו בשלווה. להיות לחוצה ברוגע. אז נשמתי עמוק חייכתי הרבה והתמודדתי פחות או יותר עם הלחץ ( הכבשה יספר שאמא לא תמיד היתה נחמדה בשעתיים שלפני המירוץ).
5. שטח הכינוס תוסס ועליז. לפני ואחרי המירוץ שפע של אוכל שחולק לרצים. מים, ארטיקים, מעדני חלב, חטיפי אוסם.
בתור חובבת אוכל, ובעיקר אוכל בחינם, אירועים כאלו שופעי כול טוב משמחים אותי. קצת פתטי מצידי אבל לא חייבים להיות מושלמים.

6. כיף לפגוש הרבה רצים מהעבר שהגיעו גם להשתתף. כיף כאשר רצים בתחרות מזהים אותי ואומרים לי שזה כבוד לרוץ לידי. קצת פחות כיף כאשר כול מה שאני יכולה לעשות זה לחייך בלב וקצת לעוות את הפנים בעיוות של הכרת תודה ועם ניפנוף קטן ביד- כי מה לעשות אני בערך בדופק 200 ובחוב חמצן כי הרי באתי ממש ממש ליהנות ובשביל זה הרי צריך ממש ממש להתאמץ.
7. 43:59 דקות ל- 9.5 ק״מ (4:35 לקמ ~), בהחלט בתחום שחשבתי שאני נמצאת בו. היה נחמד לראות ניסים ו 44 ד׳ ל-10 ק״מ, אבל אין ניסים בכושר ולא באמת ציפיתי ליותר והמירוץ בהחלט דרש מאמץ לא קל. מי ידע שיש כול כך הרבה עליות בשדרות? ותודה לבחורה במקום הרביעי שכ-1.5 ק,מ לסיום היתה רחוקה ממני בכ-15 שניות ומרוב לחץ ותחרותיות הגברתי לקצב 4:10
והגדלתי את הפער בינינו ל-40 שניות (סיימתי במקום השלישי הכללי).
8. מילא להגיע לשדרות לבד אבל לקחתי איתי את הכבשה. שקלתי להסביר לו על המיגוניות שפרושות בכול מקום. המדהים הוא שהן בכול מקום אבל הן לבנות וקטנות וממש נבלעות בנוף האורבני. בסוף החלטתי שעדיף לא להלחיץ אותו. הוא היה צמוד אלי בזינוק וחיכה לי בסיום. ולכן זו גם היתה הסיבה שהשתדלתי לרוץ כמה שיותר מהר כדי לחזור אליו.
9. לאחר המירוץ נשארנו עם אלפי תושבי העיר למופעים של משה פרץ ונועה קיריל. הכבשה מעריץ אותה ואמא שלו דואגת לוודא את מי בדיוק הוא מעריץ. ככה שגם אני מכירה חלק מהשירים שלה. ואת תוכניות הטלויזיה שלה. מוכרחה להגיד שאולי היא התחילה בגיל צעיר מידי אבל יש בבחורה הזו המון נחישות והמון יכולת ועבודה קשה להשיג את המטרות שלה ועם היכולות האלו והאמביציה והמוטיבציה שלה אני בהחלט יכולה להזדהות.
אחרי המירוץ ניגשתי לברך את ראש העיר ולהודות לו וניצלתי את השיחה לברר איך אני נכנסת למאחורי הקלעים. ידעתי שאם אני אכניס את הכבשה להצטלם עם נועה אני יכולה לצבור לפחות 100 נקודות בסולם האמא של השנה. וכך קרה שכאשר המופעים התחילו הכניסו אותנו לאיזור שצמוד לבמה ובעצם את המופעים ראינו ממרחק של מטר שניים מהבמה . יושבים על כסאות ולא נדחקים עם אלפי ילדות מעריצות וכמובן זכינו להצטלם עם נועה. אז כול עוד הוא ימשיך להעריץ אותה אני אוכל לדחוף לו את התמונה מתחת לאף ולהזכיר לו בזכות מי הוא הצליח להיכנס למתחם (לפעמים הכול חוקי בצבירת נקודות).
10. מירוץ שדרות מבחינתי מעכשיו יהיה מסורת. כי רק ככה ננצח. לבחור להמשיך לחיות ולרוץ בתוך כול הכאוס.
Life is good 
צילום: תומר פדר

כתיבת תגובה