ריצה בימי מגיפה (או כפי שהיו קוראים לזה בניינטיז “אני יודע מה עשיתי במגיפה האחרונה”)

כמעט כל שנה בפסח, בבוקר שאחרי ליל הסדר, חבר ואני נפגשים לריצה בת 14-15 ק”מ, מחליפים חוויות על הסדר, האוכל, ומה שבין…

מאת: לירון תמם
בתאריך: 03.05.2020
בלוג בנושא בלוג בנושא ריצה
0 תגובות

כמעט כל שנה בפסח, בבוקר שאחרי ליל הסדר, חבר ואני נפגשים לריצה בת 14-15 ק”מ, מחליפים חוויות על הסדר, האוכל, ומה שבין לבין.

כמו שאתם יכולים להניח, השנה המסורת הקטנה, שנוצרה עם הזמן לא יצאה לפועל. כמו רבים וטובים אחרים, השנה לא נפגשנו, ובגלל כל מגבלות התנועה שהוטלו עלינו בעקבות הקורונה בבוקר שאחרי ליל הסדר לא יצאתי לריצה ארוכה, למגיפה שפרצה בהפתעה לחיינו ומהר מאוד גם לתחושותינו, אין כוונה לעזוב, לפחות לא בקרוב.

אני חייב להתוודות, כאשר שמעתי לראשונה בתחילת ינואר שבסין פרצה מגיפה, לא ייחסתי לכך חשיבות, ולרגע לא תיארתי לעצמי שזה יגיע אל מפתן הדלת הישראלי. הנחתי שזו תופעה מקומית, מגיפה שנוצרה בגלל תנאי תברואה ירודים. מלבד זה, בתחילת ינואר היו לי דברים  חשובים יותר להתעסק בהם. זוכר שאפילו מצאתי את עצמי מסביר לאישתי שזה לא משהו רציני ולא ישפיע עלינו או על התוכניות שלנו לקיץ. לזכותה ייאמר, שהיא מהר מאוד קלטה שזה הולך להיות עסק רציני ואנחנו הולכים לחטוף. ככל שחלף הזמן הבנתי שטעיתי ומהתוכניות שלנו לקיץ לא נשאר דבר, מלבד ביטולים (שוברי לב) כאלה ואחרים.

גם לא מעט מחבריי הטובים בעולם הריצה נאלצו להתמודד עם ביטולים שונים. חודשים של אימונים למרתונים שהיו אמורים להיערך באביב נכנסו להקפאה שכן, נכון לעכשיו, נדחו כל המרתונים לסתיו. בניגוד אליהם, דווקא אותי פוגשת המציאות החדשה הזו במצב שונה. מראש ידעתי שאחרי מרתון טבריה אעשה את החצאים בתל אביב ובירושלים, ולאחר מכן אצא לפגרה. אחרי החצי בתל אביב, אותו סיימתי בתוצאה משביעת רצון, בוטל כידוע החצי בירושלים, מה שנתן לי אפשרות להקדים את הפגרה שלי בכמה שבועות.

פגרה ומגיפה

בדרך כלל בסביבות מרץ-אפריל אני יוצא לפגרה שנמשכת עד יולי-אוגוסט. במהלך תקופה זו אני מתאמן לבד, מקפיד על 4 אימונים קבועים אך “משוחררים”, בלי להתייחס לקצב או למרחק. המטרה היא לשמר כושר בסיסי כדי לחזור לאימוני קבוצה ברמה סבירה  ובכלל. במהלך תקופה זו אני מקפיד פחות על דברים מסוימים כמו למשל תזונה או שעות שינה, בידיעה שיהיה לי זמן לטפל בזה כשאחזור.

במובן הזה לפחות, תפסה אותי המגיפה בזמן טוב יחסית: לפחות בכל הקשור לאיכות האימונים, אין מטרות ויעדים, אין בעיה לצמצם את האימונים או להתאים את עצמם למצב. אמנם האווירה  לא משהו, אבל אפשר גם למצוא יתרונות נסתרים בשגרה החדשה שנכפתה עלינו, אם רק מחפשים במקומות הנכונים.

מבחינת מרחקים,הרי שעד הארבע עשרה למרץ, השבת האחרונה לפני המועד המקורי של מרתון ירושלים (שנדחה לנובמבר), עוד רצתי את הריצה הארוכה בשבוע בטיילת תל אביב בכל שבת  כל שאר הריצות נערכו בכפר סבא כי בשלב הזה ההנחיות הממשלתיות כללו צמצום נוכחות במרחב הציבורי. בטיילת כבר היו פחות אנשים מאשר בשבתות רגילות בכפר סבא כבר סגרו את הפארק, אז הייתי צריך לעקוף אותו במקום להיכנס אליו.

שבוע לאחר מכן, כשהממשלה ביקשה לשמור על מרחק של שני מטר בין אדם לאדם, כבר העדפתי לרוץ בשבת באזור קרוב, בו הנחתי שיהיו פחות אנשים. ריצות אמצע השבוע הרגילות נותרו אותו דבר. מה שכן, בגלל סגירת חדרי הכושר והישארות יותר אנשים בבית, בין אם בגלל חל”ת ובין אם  בגלל סיבות אחרות, היתה עלייה במספר הרצים, או לפחות כך היה נדמה לי.

הדילמה המשמעותית הופיעה שהמגבלות הפכו להיות יותר משמעותיות, כשהממשלה קבעה שמותר לצאת מהבית רק בטווח של מאה מטר. זה כבר שינה לי את התוכניות. ריצות ארוכות בכביש הפכו בן לילה להימור מסוג catch me if you can (לא מוכן לקחת סיכון כזה). לצערי אני לא גר ליד  שדות או יערות שבהם אני יכול לרוץ  בלי חשש להיתפס (אם זה אפשרי בכלל), אז הייתי צריך לאלתר. נו, הנה יתרון מסוים למגיפה.

מה עושים? מאלתרים

הקדמה קצרה. אישתי מדריכה שיקומית בכפר לבני נוער ובוגרים בכפר סבא. ואנחנו מתגוררים במתחם בדירה משלנו. מול הדירה, יש מגרש קטרגל שבימים רגילים משמש לליגה של מקומות עבודה ולקבוצות שמזמינות אותו למשחקים בשישי בצהריים. בתקופה זו של המגיפה, אף אחד לא משחק בו, הוא ריק ופנוי, בוודאי בשעות הבוקר המוקדמות. זה אומר שאני יכול לקום, ללכת חמישים מטר פלוס מינוס, לעלות על הדשא ולהתחיל להתאמן.

נכון, ההיקף שלו נע סביב מאתיים מטר, מה שאומר שעלי להקיף אותו מספר פעמים בשביל לסגור קילומטר, אך הוא קרוב לבית, פנוי וחופשי לשימוש. החלטתי להשתמש בו פעמיים בשבוע, ופעמיים נוספות לצאת מהמתחם לריצה באזור הקרוב אליו.

מאחר וזה לא הגיוני לרוץ במגרש קטן מרחקים ארוכים (כמה אפשר לרוץ במעגלים בלי להשתגע…), החלטתי שאימון אחד יכלול ריצת חימום בהתחלה ושחרור בסוף כשבאמצע אעשה תרגילי תנועה ואימון מדרגות (ביציע קטן שבנוי לצידו), ואימון אחר יהיה חימום בהתחלה וריצה מהירה בסוף, כשבין לבין אעשה מתגברות על פני כל המגרש, במשך מספר דקות. יוצא שכל אימון כזה לוקח לי שעה-שעה ורבע. לא רע בסך הכל. מבחינת נפח, הרי שהריצה עצמה, בלי התוספות השונות, לא עולה על 8 קילומטרים.

פעמיים בשבוע, שישי-שבת, אני יוצא מהמתחם, גם בשביל לגוון וגם בגלל שאני ממש לא רוצה להשתגע. האימון בשישי כולל ריצה סביבה המתחם (קילומטר פחות או יותר) מספר פעמים ולאחר מכן אימון עליות ברחוב ליד, למחרת אני מרחיב את ההיקף ורץ במין מלבן, מקיף אותו מספר פעמים בשביל לייצר נפח. לצערי או למזלי, תלוי איך ומי מסתכל על זה, גם האימון הזה כולל ריצה בעליות.

כמו שאפשר להניח, האימונים לא יוצרים נפח דומה למה שהייתי יכול לייצר בתקופה רגילה (במקרה הטוב אני מגיע ל-40 ק”מ בשבוע). גם האימונים לא בהכרח דומים במובן הזה, שאני רץ במקומות שלא הייתי נוהג לרוץ בהם, ומבצע דברים שבאופן רגיל לא הייתי עושה, אלא אם זה היה חלק מאימון קבוצה או בתוכנית שלי.אז כן, אני מוצא יתרונות יחסיים בתקופה הזאת. עצם זה שאני מתאמן במקומות שלא הייתי רגיל לרוץ בהם בימים רגילים, זה שאני בונה לעצמי אימון שלא כולל רק ריצה נטו אלא מוסיף דברים שבימים רגילים של פגרה, לא הייתי חושב עליהם כי לא הייתי צריך, נותן לי סיפוק מסוים. גם אם זה משעמם במידה מסוימת (לא רואים ים, לא רואים נוף, בקושי רואים אנשים), אני עדיין מרגיש שהצלחתי לייצר גיוון מסוים בשגרת האימון, ושלמרות שמדובר בפגרה ובתקופת מגיפה, האימונים הם לא שגרתיים, ובסופו של דבר גם איכותיים. אז אולי למרות הכל, אולי בכל זאת יש בה (במגיפה) משהו.

מאמר מאת לירון תמם כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט

בעל אתר שירים חדשים פרי עטו.

כתיבת תגובה