פתאום שחקן קבוצתי / לירון תמם

  אתחיל בוידוי קטן, מעולם לא הייתי שחקן קבוצתי, אף פעם לא הייתי ולא הרגשתי “אחד מהחבר’ה”, גם לא היתה לי “חבורה”,…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 11.03.2016
הבלוג של לירון תמם
1 תגובות

 
אתחיל בוידוי קטן, מעולם לא הייתי שחקן קבוצתי, אף פעם לא הייתי ולא הרגשתי “אחד מהחבר’ה”, גם לא היתה לי “חבורה”, לא הייתי שייך לשום קבוצה, תמיד האמנתי בשיר של שלום חנוך “אל תקרא לי עם, יש רק יחידים”. תמיד היו יחידים שהלכתי ואני הולך איתם עד היום, אך מקבוצות ברחתי. העדפתי לא להיות תלוי באחרים, ובבחירה בין לעשות דברים עם עצמי לבין לעשות דברים בקבוצה, האופציה הראשונה תמיד נראתה לי אופטימאלית יותר.
כך היה גם בריצה, עד שלפני מספר חודשים הציע לי המאמן שלי להצטרף לאימון של הקבוצה שלו אותו אעביר כמאמן אורח, זוהר זמירו, אחד האתלטים החשובים בישראל. חשבתי שזו הזדמנות טובה שלא אחזור, חוויה ייחודית. הגעתי לאימון וכמו שאומרים, הגעתי בזכות החוויה, נשארתי בזכות החבר’ה, אז חשבתי לעצמי, אולי טעיתי בגישה שלי, אולי לא טוב האדם לרוץ לבדו כל הזמן.
המאמר הזה מוקדש לקבוצה, שמה בישראל “הרצים החופשיים”, אני לא אזכיר כאן שמות, כי בכל זאת לצנעת הפרט עדיין צריכה להיות מקום וגם לא אתייחס לחבר’ה באותיות, אז את זה נשאיר לשב”כ או לעולמות תוכן קצת פחות נעימים.
 
לפני שאתחיל כאן בהסבר, מדוע דעתי השתנתה ומה משך אותי לרוץ פעם בשבוע עם הקבוצה, אסביר בקצרה מדוע העדפתי מלכתחילה לרוץ לבדי. היו לכך כמה סיבות, העיקרית שבהן שתמיד מלווה אותי היא שאם אתה רץ לבד אתה לא תלוי באף אחד, אתה קובע את זמן, מסלול וקצב הריצה שלך, מה יותר טוב וחופשי מזה? סיבות אחרות, פחות חשובות הן, כשאתה רץ לבד אתה עם המחשבות שלך ואף אחד לא יכול להפריע לך בהן, סיבה נוספת היא, כשאתה רץ לבד אתה לא צריך לחרוג מתוכנית האימונים שלך, יש לזה משמעות כשאתה מאוד קפדן והתוכנית היא מאוד נוקשה.
אני חייב להודות שבמהלך ההכנות למרתון טבריה, בדקתי לא פעם אופציות לרוץ עם אנשים ובפרט בקבוצות ריצה, ולו מהסיבה שחשבתי שאימונים למרתון הם ממושכים וקשים, טוב לעשות אותם ביחד עם אחרים שמתכוננים למרתון ולא לעשות אותם לבד. לצערי או לשמחתי, האופציות לא היו טובות מספיק בשביל לגרום לי לחרוג ממנהגי לרוץ לבד, עד שהגעתי לקבוצה של המאמן ומצאתי את המסגרת שהתאימה לי.
לא אתבייש לומר שזה לא היה לי קל. מדובר בחבר’ה רציניים, נחמדים, משעשעים לפרקים רבים, חבר’ה מפרגנים ומאוד מזמינים ומכילים, ואני אומר את כל זה לזכותם שלא יהיה ספק, אך קשה לי להיות בתפקיד “הילד החדש בשכונה” באופן אישי, כשעומדת בפני הבחירה בין להיות הילד הזה לבין לא להיות בכלל, אני בוחר באופציה השנייה. בכל זאת לא קל להשתלב פתאום בקרב קבוצה של אנשים שיש להם סיפורי גבורה משותפים, קילומטרז’ משותף (תרתי משמע) ואני עוד בכלל ינוקא בתחום, לא יכול לתרום הרבה תובנות וסיפורים, מקסימום שתיקות מביכות. לשמחתי עם הזמן זה התאפשר ואז מן הסתם, ההנאה גדלה.
 

טוב ריצה בקבוצה מריצה לבד
לא על ההנאה שלי אישית עם הקבוצה אני רוצה לספר אלא אני רוצה להסביר, דרך הניסיון שלי, מדוע מומלץ להצטרף לקבוצת ריצה. בשביל זה אני רוצה להציג את הטענות שלי על פי 3 נקודות.
ראשית, מדד אמיתי למצב. כל רץ למרחקים ארוכים יודע שהדרך הטובה ביותר לדעת את מצבו ויכולותיו באמת, היא באמצעות תחרות. אז הוא יכול לדעת איפה הוא עומד ביחס לאחרים ולא רק ביחס לשעון או למה שהוא מאמין שהוא שווה. מאחר ואי אפשר כל שבוע וכל יום להתחרות, אז צריך ליצור איזה מדד שיבחן מה בדיוק אתה שווה. בשביל זה אתה צריך לרוץ עם אנשים קבועים, חלקם בקצב שלך, אחרים מהירים או איטיים ממך, וכך כל שבוע תוכל לדעת איפה אתה עומד, כמה אתה שווה, מה המהירות שלך באמת אומרת ולמה אתה צריך לצפות.
שנית, פרגון ותמיכה. נכון, בסופו של יום זה קשור לאנשים איתם אתה רץ, לקבוצה אליו אתה חובר. סביר להניח שיש קבוצות ריצה בהן יש אנשים שלא יודעים לפרגן או לא יודעים להראות את זה. למרות שאני מודה שבסך הכל, קהילת הרצים היא קהילה מאוד מפרגנת. אך זה מאפיין שמאוד חשוב שיהיה אותו בסביבה שלך, במיוחד כשאתה עובר תהליך הכנה ארוך, אימונים ממושכים ולא פושטים. הפרגון והתמיכה של הקבוצה, בזמן האימונים ומחוץ לשעות האימונים, עוזרת למתוח את גבולות היכולת, להעריך את עצמך טוב יותר יודע ולכוון גבוה. הפרגון והתמיכה עוזרים לשפר את האימונים ובפרט את הריצה, הם עוזרים לעמוד במבחנים השונים במהלך הדרך.
יש שיטענו, ברמה מסוימת של צדק, כשאתה נהנה מהדרך, אתה לא צריך שמישהו ידחוף אותך. אך זה לא זה מדויק, כי הדחיפה הזאת עוזרת לך לקחת את עצמך צעד אחד קדימה, ואם מתחברים את הסעיף הראשון והשני ביחד, אז לעולם לא תדע כמה אתה טוב באמת עד שלא תרוץ מול אחרים, התמיכה והפרגון עוזרים לך להאמין כמה טוב אתה עוד יכול להיות, כמה אתה שווה ולנסות להגיע לשם.
הפרגון והתמיכה, לא באים לידי ביטוי רק במילים אלא מעצם העובדה שמצפים ממך להגיע לאימון ורוצים לראות אותך באימונים או בתחרויות, מעבר לתחושת השייכות שנוצרת, נוצרת כאן תחושה כנה אשר מעבירה מסר שרוצים שתוכיח את עצמך ואסור לך לוותר.
שלוש, יצר התחרותיות. לא נשקר את עצמנו, מעבר להנאה מהריצה אנחנו רצים כי יש בנו את היצר התחרותי שרוצה להוכיח שאנחנו טובים והכי טובים. כשאתה רץ בקבוצת ריצה, עם התמיכה והפרגון, זה לא משתנה, להיפך, זה גדל. הרי אתה רץ עם הטובים ביותר (במלוא הצניעות האפשרית), חבר’ה שמוכיחים את עצמם במרוצים שונים במשך שנים, אתה רוצה להוכיח שאתה עומד ברמה שלהם ולא נופל מהם. הכל ברוח טובה כמובן, לא ברוח של סרט אימה אמריקאי או סיפורי זוועה מהאולימפיאדה, ובכל זאת, כשאתם רצים אתה רוצה להוכיח שאתה יותר טוב ולו פעם אחת, אז אתה רץ מהר יותר. האימונים הטובים ביותר שלי, בוודאי בשבועות האחרונים, היו כשרציתי עם עוד שני רצים (גבר ואישה), רצים מהירים מאוד, כולנו היינו אמורים לרוץ באותו קצב פחות או יותר, ולא פעם מצאתי את עצמי מצליח להאיץ ברמות שמעולם לא הצלחתי, בלי שידעתי מאיפה זה הגיע, ברור לי שאחת המקורות ליכולת הזאת היתה, הרצון לסיים לפניהם, להוכיח שאני מהיר מספיק. הסיפוק בסוף אימון כזה הוא גדול מאשר אימון בו אתה רץ לבד, אפילו אם אתה רץ בקצב הכי מהיר שלך. אחרי אימונים כאלה הבנתי למה מתכוונים שחקני כדורגל אשר זוכים באליפות, כשהם אומרים שהאימונים היו קשים יותר מאשר המשחקים כי כל שחקן רצה להוכיח שמקומו בהרכב. אולי זה יצר תחרותיות מוגזמת אך היא בריאה (נדמה לי).
 
תמונה אישיתאחרי שלושת הנקודות הנ”ל, יש לזכור גם את ההווי שנוצר מסביב, גם בשביל אדם ציני שכמותי היה קל להתחבר אליו ברמות מסוימות. זה לא תמיד פשוט, אך כשמסתכלים על התמונה כולה הרבה יותר קל ליהנות ממנה. בוודאי כשהווי הזה הוא חיובי, אופטימי ומפרגן.
אני מניח שיש לא מעט אנשים, שאולי מתביישים לרוץ בקבוצה מפאת יכולתם, בוודאי יש מי שקשה להם להתאים את עצמם מבחינת שעות וימים או מעדיפים לרוץ לבד בשביל לא להיות תלויים באיש. אני יכול להבין את כל זה. אך מספיק שתרצו פעם בשבוע עם קבוצה, תנסו את זה, ואולי תגלו שזה מתאים לכם ושווה להתגבר על הקשיים שבדרך. תהיו בטוחים בדבר אחד, אם הקבוצה טובה והחבר’ה נחמדים, אתם תצטערו על כל אימון שלא תוכלו להגיע וזו תהיה ההוכחה בשבילכם שגם אתם יכולים להיות שחקנים קבוצתיים.
מה עכשיו
לצערי הרב מסיבות רפואיות, החמצתי את מקצה 10 ק”מ במרתון תל אביב, ואני בספק גדול אם אעשה את מרוץ כפר סבא כפי שתכננתי. דלקת סינוסיטיס חריפה השביתה אותי לשבוע וכנראה אדרש לתקופה קצת יותר ארוכה של אנטיביוטיקה. הפגרה שתכננתי לעצמי מאימונים קשים ומרוצים, מקדימה את עצמה מחוסר ברירה, אך אני בטוח שתוך כמה שבועות ארגיש את עצמי שוב מתמלא באדרנלין, וארצה לחזור מהר מאוד גם לאימונים קפדניים וגם לתחרויות, אז אוכל להתחיל לתכנן את התוכניות לקראת שנה הבאה.
 
מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
לכל הכתבות של לירון תמם.
 
 

תגובות על "פתאום שחקן קבוצתי / לירון תמם"

One Comment

כתיבת תגובה