פחד משמעות והנאה – חלק 3 ואחרון (לבינתיים)

135 ק”מ במקום 170 ק”מ = ויתרת לעצמך(?)

מאת: vered arusi
בתאריך: 13.10.2019
הבלוג של ליאת נתנאל
0 תגובות

“אז… איך היה?” אם יש שאלה שאני מפחדת ממה כשאני חוזרת מאתגרים פיזיים זו השאלה הזו. קשה להסביר למי שלא מגיע מהעולם של הריצות הארוכות (ולפעמים גם לאלו שרצים ריצות ארוכות אבל מונעים ממוטיבציות שונות) שזו לא שאלה שאני יכולה לענות עליה בקלות. בניגוד לחופשה בתאילנד שהתשובה ככל הנראה תהיה חד משמעית: “מושלם”, “כיף” או “חלום”, הריצות הארוכות האלה ומה שהן מעלות זז יותר לכיוון של: “מורכב”, “קשה” או אפילו “חלום… בלהות”.

חזרתי לפני כחודשיים ממחנה אימונים של UTMR. לכאורה, הורדתי את כל הסיכונים האפשריים שאני מכירה מתחרויות כשיצאתי לדרך הזו: זו לא תחרות, אין לילות לבנים, מדובר בריצה בהרים והכי טוב: עם חברה אהובה – במבי. על פניו: מחנה אימונים מהחלומות, בדיוק השיא שאני זקוקה לו בקיץ הזה והטריגר המושלם ליצירת רעב לתחרות חדשה.

השראה, משמעות ומה שבינהן

בפועל, בטווח של חודשים אחרי אני עדיין עם תחושה חמוצה של אכזבה, תסכול ואפילו עצב. והכי גרוע מדובר פה על שילוב של תחושות שאני מרגישה באופן מצטבר. לא רק שאני מאוכזבת מעצמי ומאיך שהייתי שם ולא סיימתי את כל המרחק. אני מאוכזבת מזה שהיו דברים כל כך טובים במחנה הזה ושבגדול יישמתי שיעורים שהרבה שנים נפלתי בהם שוב ושוב ועדיין לא הייתי מסוגלת לראות אותם אלא רק את מה שלא הצלחתי. הנופים היו עוצרי נשימה, הזמן עם במבי היה מדהים ובעיקר היכולת שלי להיות אחראית ולהפסיק את הריצה ביום השלישי ולחזור ליום הרביעי עם חיוך היא קפיצה בהתבגרות שלי ובלמידה המשמעותית של להיות “חכמה” ולא “ילדותית”. למרות הדברים הטובים אני לא יכולה להתווכח עם התחושה הנוראית שזה לא מה שחתמתי עליו: המחנה הזה היה 4 רמות מעל מה שאני מסוגלת, לא יכולתי להכיל את זה שאני החוליה החלשה, כל יום וכל הזמן. וזה שלא הצלחתי לעמוד במשימה ולהשתתף בהכל לא נותנת לי מנוח. הידיעה והמפגש עם זה שכל הזמן צריך לחכות רק לי הוציאה ממני מרמור, כעס וחוסר סבלנות והפכה אותי לאדם שאני לא רציתי להיות לידו (אז לא ברור לי עד היום איך במבי סבלה אותי).

עכשיו תחשבו על זה ככה: מצד אחד, אני עוברת על תמונות, קטעי וידאו, נזכרת שוב ושוב בחלקם מצחיקים עד דמעות שעברו ובמקביל כששואלים אותי את השאלה הסתומה: “איך היה?” הדבר הראשון שעולה לי בראש זה מורכב, קשה, מתסכל, מבאס. הקוטביות הזו מציקה לי ולא מאפשרת לי לישון בשקט.

את יום ההולדת שלי חגגתי בריצה בהרים, כלומר, החל משעה 07:00 בבוקר ועד לשעה 19:00 בערב שהיינו בטבע, בשלג, בין שוויץ לאיטליה, לא הייתי זמינה לא להודעות ולא לטלפונים. אחרי שסיימנו את היום הזה והרגשתי כמו עוף מכובס במים רותחים פתחתי את הטלפון והרגשתי כמו עומדת באמצע מפל ורוד ומלא נצנצים של תשומת לב שלא הפסיקה להגיע, מאנשים קרובים ורחוקים, מתקופות שונות, מפתיעים יותר ופחות. הרגשתי איך הלב מתמלא אושר מתשומת הלב והברכות. שמתי לב שהמילים שחזרו שוב ושוב בברכות היו: “השראה”,  “מוכיחה שהכל אפשרי”, “כובשת פסגות”. אני שוכבת במיטה, מרגישה כל שריר וכל גיד ברגליים ובגב, מרגישה את הכאב וחוסר האונים של להיות הכי חלשה בקבוצה, של תחושת המרמור שפרצה ממני החוצה לאורך כל היום ולא מצליחה להכיל את הקוטביות הזו בין הברכות שקיבלתי לאיך שהרגשתי. 

קצת אחרי שחזרתי נפגשתי עם רנטה שרשמה לי את אחת הברכות המרגשות ביותר שקיבלתי והפתיעה אותי עם המתנה שבתמונה. תחושת כיבוש הפסגות רחוקה ממני כרגע בדיוק כמו התחושה של להיות השראה למישהו. עצם זה שהפסקתי את הריצה ביום השלישי ולא עמדתי באתגר שהצבתי לעצמי, מסירה כל כותרת מפרגנת של “השראה”, “כיבוש ייעדים”, וכו…

אין אומץ ללא פגיעות (ברנה בראון)

בהרצאה המפורסמת של סטיב ג’ובס משנת 2005 הוא מדבר על חיבור הנקודות רק בהסתכלות לאחור. אני חושבת שאחד הדברים שאני אוהבת בריצות ארוכות זה שמעבר לריצה העמוקה פנימה כשאני רצה רחוק זה שבהסכלות לאחור, בפרספקטיבה של זמן מהחוויה הזו, אני מתחילה לראות איך הכל מתחבר.

פגשתי לפני כמה ימים את יניב, חבר יקר שאני לא פוגשת הרבה אבל כשאנחנו נפגשים זה תמיד “בול בפוני” והדברים שעולים בשיחה עושים לי סדר בראש בכמה נושאים במקביל. אחרי כמה דקות של התעדכנות הוא שאל אותי: “נו… אז איך היה?”. בגלל שמדובר בחבר קרוב, שאני לא מרגישה שאני צריכה לשים מסכות או להיות מעודנת פשוט אמרתי לו: “קשה. מסתכל. אני מאוכזבת מעצמי והכי הרבה מעצם זה שאני לא מצליחה לראות את הטוב שהיה אלא רק מה שלא היה טוב”. אז הוא נשם עמוק ושאל אותי: “אוקי… ומה השיעור? למה את חושבת שהאתגר הזה הגיע?”

בלי שום הכנה מראש עניתי: “כי אני צריכה ללמוד לחבק את המקומות שבהם אני לא בשיא: כשקשה לי, כשאני בחוסר אונים ומרגישה החוליה החלשה”. הרי הכי קל זה למחוא לנו כפיים כשאנחנו מצליחים. אבל מה עם המקומות שלא? שאנחנו במקום הכואב, המתוסכל, הסובל והחלש? שם אני יורדת על עצמי ולא מאפשרת שום אוויר ושום מחילה למקום שלא תמיד נוצץ. זה המקום שצריך שיעור משמעותי של לחבק ולקבל גם את החלקים הקשים. איפה שאנחנו לא מאפשרים למקום הפגיע להיות, אין שום סיכוי להיות אמיצים באמת.

מתי יודעים שלמדנו את השיעור?

האמת? אין לי מושג. אני מרגישה שעדיין לא סיימתי לעבור דרך המקום הזה של תסכול ואכזבה מעצמי באופן שבו הייתי במחנה האימונים הזה אבל כנראה שלוקח עוד זמן בין ההבנה של השיעור ובין ההטמעה שלו. ועד שלא תהיה הטמעה שתביא לשינוי התנהגות ותפיסה, כנראה שיגיעו עוד ועוד שיעורים מהסוג הזה. מה שכן, אני יודעת לומר כבר עכשיו שלמרות (ואולי בזכות) היות והחוויה הזו קשה ומטלטלת היא מייצרת משמעות שמשאירה חותם. זה לא “כיף” ולא משהו שהייתי עושה שוב אבל אין לי ספק שזה הופך אותי להיות אדם טוב יותר כלפי עצמי.

כתיבת תגובה