סקירת ריצת טרייל מוחרקה – שבילים Trail

מאת: אלדד שחר 20 ב September 2015. תודה לאתר: running.co.il ולצלם: אסא רשף. אם הייתם אומרים לי “לשלוף” ולהגיד מה אני יודע על המוחרקה, מיד…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 21.09.2015
בלוג
0 תגובות

אסא רשף.

ממשיכים לטפס חזרה לפסגה. תראו את הנוף מאחור. וזה רק בחצי. צילום: אסא רשף
אם הייתם אומרים לי “לשלוף” ולהגיד מה אני יודע על המוחרקה, מיד הייתי אומר שזכור לי שלפני ככה וככה שנים נטבחו שם איזה 450 אנשים. ביום שישי ה18.9.15 נוספו למניין עוד 30.   …טוב, אני באמת קצת מגזים ☺, בואו נתחיל:
יש שני מקומות בארץ, שלהם אטמוספרה ייחודית. מין מזג אויר ייחודי, תחושה אחרת ומיוחדת..  נחל כזיב ורכס הכרמל.
הסיפור שלנו היום יתרכז בהר הירוק תמיד ובדרכיו החומות.
השעה רגע לשש, וברגע אחד מתמלאת חניית “חניון יער קרן הכרמל” הסמוך למחלף אליקים בעשרות רצים חובבים, רצים שהגיעו מכל קצוות הארץ, כדי לרוץ, אבל קצת אחרת.. לעזוב לרגע את השבילים המוכרים, את גבולות הגזרה ואת אזור הנוחות (שנמצא קרוב לבית), ולפגוש משהו מעט שונה.
האווירה הייחודית מעט מבוישת. קריר. עושים קצת הכרויות חדשות, מתעכבים על כמה פרצופים מוכרים ורגע.. עצרו הכל – לא זזים לפני שיש כאן קפה בפינג’אן.
פקל הקפה נשלף ואחרי דקות, ביד אמן, כבר מוגשים נוזל שחור וחם ותה צמחים טבעי בצד עוגה טעימה. אנחנו מנסים לנהל את החלק התרבותי הזה וביחד עם אדי הקפה והתה נראה שהאווירה משתחררת ובאור ראשון של בוקר, כבר נראים אפילו חיוכים.

צילום: אסא רשף
תדרוך לפני היציאה לדרך. צילום: אסא רשף

יוצאים לדרך, ולא אכפת לנו לאן!

הריצה קלילה בתחילה. הדרכים המהודקות של תחילת המסלול לא מספרות מאום על דרכי השטח המיוחדות שעוד נראה.
רצים בינתיים במגמת עליה ותשומת הלב היא אך ורק בשיחות הכרות חביבות עם שאר החברים ואולי מעט מבטים על סימון השבילים הירוק שכרגע ידידותי מאד. לרגליים בינתיים, שלום.

יוצאים לדרך. צילום: אסא רשף
יוצאים לדרך. צילום: אסא רשף

אני לרגע קט עוזב את הדיבורים ומוצא עצמי רץ בשקט, השמש רק זרחה ויום חדש מתחיל, אוויר הכרמל צלול וקריר בשעות הבוקר, וסביבי חבורה של רצים כל כך חיוביים ונחמדים, מה עוד צריך??
היעד שלנו, באופן כללי כמובן, הוא מנזר המוחרקה. מנזר זה נמצא כ-10 ק”מ מאיתנו, ונמצא בנקודה הגבוהה ביותר, החולשת על כל האזור. מכאן, שאנחנו בעליה מתמדת, גם בפועל וגם מטפורית. אמנם ראינו כולנו את מסלול הריצה המתוכנן, אבל ברגעים אלו אנחנו מעדיפים להתעלם מהמידע הזה ורק לפנטז על הנוף האלוהי שעתיד להתגלות בפנינו כשנעמוד לצד המנזר.
אחרי כ 5 ק”מ אנחנו עוצרים להתארגנות ואיסוף הכוח לקראת שלב ב’ של המסלול.
זו הזדמנות לצאת רגע מה”סינגל” ולספר קצת על מי שרץ בו… תכלס, בשביל מי תפורה החוויה הזו? בשביל כל אחד שנמצא בתוך עולם הריצה!
אם חשבתי שאירוע כזה שמור רק למקצוענים שיודעים לרוץ עם מקלות, אז היום הבנתי שלא. מצאתי שהריצה הזו, או סגנון הריצה הזה, מתאים לכל אחד שאוהב טבע, אוהב מקומות חדשים ורוצה להכיר את הארץ. עוד שביל, עוד נקודת נוף.
מצאתי חבורת רצים שיודעת לייצר חוויה והנאה משותפת מהדבר הפשוט והבסיסי ביותר – לרוץ יחד. אין תנאי קבלה*, אין תחרות, ויש רק אוירה של יחד ושותפות. זה בסדר אם קשה לך, מחכים בקצה השביל, וזה בסדר ללכת, אפילו אורי גור ארי עושה את זה, והכל מותר. בסה”כ באנו ליהנות.
*(אוקיי.. לגבי תנאי קבלה… רצים, ורצים הרבה. יש עליות, יש אתגרים, גם לא פשוטים, כך שרק אגיד שצריך להיות “בעניינים” באופן כללי, ולמי שמרגיש קצת פחות, ישנו מסלול קצר יותר וטיפה יותר סלחני).

עוברים משביל לטרייל….

נטשנו את הסימון הירוק ועברנו לאדום, מסלול זה ילווה אותנו בשעות הקרובות. ביחד עם שינוי הצבע, גם אופי הריצה השתנה באחת. מריצה בשביל רחב על דרך מהודקת, עברנו לשטח. ממש.

עוברים לריצה טורית. צילום אסא רשף
עוברים לריצה טורית. צילום אסא רשף

לא עוד גוש של רצים, אלא טור ארוך, שמנסה בשלב זה לעכל את המעבר מריצה חופשית, לריצה בה כל צעד נשקל ונמדד – איפה דורכים, על מה דורכים, ריצה בין שיחים, מתחת ענפים. אנחנו בסינגל צר ומאובק, ושרירי הרגליים מרגישים את זה.
אם דיברנו קודם על מזג האוויר של הכרמל… נחל רקפת המקסים מספק לנו משבים של אוויר קריר והריצה בשלב הזה היא תענוג צרוף. סביבנו אלונים ואלות, סלעים לבנבנים אפורים ואדמה חומה וטובה, והכי חשוב, הכל מרגיש כל כך בתולי ומנותק מהציוויליזציה.
בכל זאת… לא כל יום מגיעים לפינת חמד נחבאת כמו נחל רקפת: אז נחל רקפת, היחידי מבין נחלי הכרמל שזורם מצפון לדרום, (מזכיר לכם.. אנחנו מטפסים), אמנם לא היינו ליד, אבל בנחל זה ישנה מערה בה חי האדם הקדמון (הוא בטח רץ כמעט טוב כמונו)..
אגב, לא כל הזמן אפשר לרוץ. חלק מהמסלול מחייב הליכה של ממש, ולרגע אני רואה עצמי בחולצה שומרית כחולה, מפלס דרך בין הענפים, עובר מסלע לסלע, כשכל מה שאני רואה זה את נקודת הצעד הבא שלי, או במקרה הטוב, את התחת של מי שלפניי, ואם להסביר טוב יותר – ערוץ הנחל הוא צפוף וסלעי.

לא רק רצים. ממש מטפסים. צילום: אסא רשף
לא רק רצים. ממש מטפסים. צילום: אסא רשף

ההתקדמות בו היא ממש בטיפוס, בדילוג מסלע לסלע ובעליה על מדרגות ובולדרים, לא פעם המים שזרמו יצרו חריצים עמוקים, ולנו נותר פשוט להיזהר ולהתמסר לאתגר ההתקדמות, שאחד משיאיו הוא הסולם המפורסם הנעוץ בקיר סלע גדול. נעים בנקיק, הכל מוצל, ובכל יום אחר, הייתי פורש הצידה עם פק”ל קפה וחברה טובה. נחל מדהים.

לאורך השביל האדום. צילום: אסא רשף
לאורך השביל האדום. צילום: אסא רשף

אחד הדברים שהוסיפו קסם לציר הניווט של הטרייל, היה המעבר משטח סבוך, לקטעי ריצה בשטח יותר פתוח. הגיוון היה מעולה, דבר שהוסיף עניין ולא נתן לנו להכנס ולו לרגע למין מצב ריצה מונוטוני… בתוך זה אני מוצא לי זמן איכות עם אסא, לדבר על החיים, המשפחה, הריצה…

והנה המוחרקה

יוצאים מתוך הסבך והראל מקבל אותנו עם שולחן מלא בכל טוב, פינוק שעושה טוב על הלב ובשעה זו, גם על הבטן.

תחנת המוחרקה. צילום: אסא רשף.
תחנת המוחרקה. צילום: אסא רשף.

אני הולך רגע חזרה לימי התנ”ך העליזים… מסופר על כך שבמקום זה (מוחרקה) התחולל העימות בין אליהו הנביא לבין נביאי הבעל. (כולם מכירים).
מה שפחות מפורסם, על פי מקורות זרים כמובן, זה שבסוף העימות אחרי שאליהו הוכיח את עליונותו, לקחו אליהו ובאי כוחו את נבאי הבעל אל נחל הקישון, ושם שחטו אותם. נשמע טבעי.
למי שלא מבין את המצב… נחל הקישון נמצא בערך 400 מטר נמוך יותר מהמוחרקה, ומה שגווין כרגע מנסה לעשות לנו, זו הדמייה חיה!
אנחנו נושמים עמוק, ומתחילים לרדת, ספק בריצה ספק בהליכה.
אנחנו יורדים לכיוון כללי מזרח, כלומר, לכיוון הכביש שמחבר בין יקנעם לחיפה.. כל שריר ושריר ברגליים עובד עכשיו, ועובד קשה, מערכת הבלימה נמצאת בשיאה, וכל אחד מאיתנו מרגיש אותה במקום אחר, מי בשרירים, ומי בעצמות.
הדרך, אם אפשר לקרוא לה כך, היא למעשה דרדרת אחת גדולה, שמכוסה בעפר ופודרה. הדרך מתפתלת לה בין מסלעות לבין עצים, בין חריצים לבין מרבדי שיחים ובכך מעדנת רק במעט את הזוית החדה של הירידה.
אנחנו כמעט ולא מדברים, כל אחד מרוכז בצעדים של עצמו. הירידה הזו היא ממש אתגר, ובטח כשכל מיני שורשים של עצים עתיקים בולטים להם ומאיימים להכשיל כל אחד שיעז לרגע להסיט מבט מהשביל. כל הדרך חשופה ואין צל, אנחנו למעשה יורדים חשופים לגמרי לשמש, וביחד עם זאת, גם לפלא שפרוש לפנינו.

הלו, להרים את הראש !!

העמק הוא חלום. עמק יזרעאל המקסים שבעמקים פרוס כולו לפנינו, וגם שאנחנו תחת מתקפת קיץ נוראית, עדיין העמק הוא מרבד של צבעים וצורות וזה גורם לכל אחד מאיתנו לקחת נשימה גדולה של אויר ולהודות על רגע קסום.
אנחנו מתאספים בתחתית הכרמל והמוחרקה נראית עכשיו יותר מידי רחוקה… אנחנו באמת צריכים לחזור לשם עכשיו?!
במידה מסוימת, אנחנו חווים עכשיו את הטבח המדובר ☺
כפי שכתבתי קודם, אין בקבוצת הריצה הזו לא תחרות ולא צורך לעמוד ביעד או הישג. כל אחד מתקדם בקצב שלו, וכל עוד נהנים, עומדים במשימה.

מטפסים חזרה לכרמל. זו לא זווית הצילום. זו עלייה. צילום: אסא רשף
מטפסים חזרה לכרמל. זו לא זווית הצילום. זו עלייה. צילום: אסא רשף

אני מנצל את הדשדוש בעליה לשיחה עם אורי גור ארי, ומנסה לחלוב ממנו כל מה שאפשר בנוגע לריצות אולטרה ושטח. ללכת בטבע, לשוחח, ולעזור אחד לשני – נכנס בול ב “שבילים טרייל“.
העליה לוקחת הרבה יותר זמן מהירידה, (באמת תגלית מפתיעה… ) מה שכן מעט מפתיע, זה כמה קשה לעלות את העליה זו, אפילו בהליכה. את מה שקודם “ריחפנו” בירידה, אנחנו מרגישים עכשיו בשקיעה.. הפכנו לנחש אנושי ארוך מיוזע, שבו רצים הופכים להלכים, ועל כל שני צעדים קדימה, משלמים באחד אחורה.

ממשיכים לטפס חזרה לפסגה. תראו את הנוף מאחור. וזה רק בחצי. צילום: אסא רשף
ממשיכים לטפס חזרה לפסגה. תראו את הנוף מאחור. וזה רק בחצי. צילום: אסא רשף

הדופק עולה, וגם טמפרטורת הגוף ובשמחה מהולה בכאב שרירים המוחרקה נגלית לנו שוב מבעד לצמחייה הצפופה, מזמן לא שמחתי כ”כ למקרה מנזר! סופה של העליה, בדומה לנחל רקפת, בטיפוס של ממש, בין סלעים ענקיים, ובעזרת ענפים טובים שהיו שם גם קודם בשביל מישהו אחר.
אל השולחן עם הפירות והעוגות שבחניון המוחרקה, אנחנו מגיעים הפעם עם פרצוף מעט שונה… העלייה היתה קשה מאד, וסחטה מאיתנו הרבה כוחות. אנחנו מתדלקים עצמנו בתמרים ובייגלה ומרגישים גאים ומסופקים אחרי השעה האחרונה.
מה נשאר לנו? כ10 ק”מ בדרך חזרה אל החניון.
הסוסים כידוע רצים מהר כשהם מריחים את המכלאות, וגווין רץ מהר כשהוא מריח את כניסת השבת. או שבלי קשר.

מריחים את הסוף. צילום: אסא רשף
מריחים את הסוף. צילום: אסא רשף

אנחנו דוהרים לקראת סיום. השמש שקודם ליטפה, כבר מכה, המים שקודם היו לנו משקולת, כרגע חסרים, והשרירים שלפני 4 שעות בעטו… מבקשים כבר מנוחה.

מבט אחרון על הנוף

אני נפרד מעצי הזית האלון והאלה, מהאורנים והשבילים המאובקים, מביט סביבי ולא יכול שלא להתפעל מהיופי הזה שמונח לי כאן על כף היד.
האם לבד, הייתי עושה ריצה כזו? אני מניח שלא. עניין שכזה דורש לוגיסטיקה, הכנות, הכרות עם הדרך וכו… וכאן נכנסים “שבילים טרייל” שחוץ מלהניע לי את הרגליים, עשו בשבילנו את שאר העבודה.

הנקודה שמחזירה אותנו מהטרייל לשביל. צילום: אסא רשף
הנקודה שמחזירה אותנו מהטרייל לשביל. צילום: אסא רשף

אני מלא בסיפוק מהחוויה שקיבלתי. היה קשה, מעניין, יפה, וכל כך שונה. התחככנו בשטח קשוח, רצנו, טיילנו, קשקשנו, קיבלנו טיפים, עצות, תובנות, ומצאנו עוד פינות חמד נסתרות, וכמו שנהגתי להגיד לפקודיי: “בארץ, מתאהבים דרך הרגליים”. (אני כבר מאוהב).
בצל החניון, הנעליים נחלצות וגם כמה בקבוקי בירה, ואת השעות האחרונות אנחנו מסכמים בפריסה, בחיוכים ו… גם בכמה פיהוקים.
הסתיימה לה הריצה הראשונה שלי ב”שבילים טרייל“, שילוב של קילומטרים מיוחדים במינם, עם אנשים מיוחדים במינם.
שבת שלום.
הקליקו לצפייה במפת המסלול וגרף הגבהים


הכותב השתתף כאורח של “שבילים טרייל” בריצת המוחרקה.
שבילים TRAIL הוא מועדון אירועי ריצות שטח (טרייל) חודשיות. הטרייל הוא בעצם שבילים אשר חלקם רחבים וחלקם צרים, חלקם תלולים וחלקם מסולעים, חלקם מסומנים ובחלקם כף רגל אדם בקושי דרכה, חלקם מתנהלים בגובה רב וחלקם בתוך צמחיה סבוכה אבל בכולם יש תחושה של ניתוק מהאורבניות היום יומית ושל מיזוג עם הטבע.
במסגרת המועדון רצים אחת לחודש בכל רחבי הארץ, באתרים שונים עם תוואי שטח שונים, תנאי מזג אוויר שונים, ואורכי מסלול שונים. בכל ריצה מתחלקים למספר רמות ולמסלולים בעלי אורכים שונים.
ההצטרפות למועדון הינה באמצעות מנוי שנתי או תשלום חד פעמי בעבור כל אירוע טרייל לחוד.
לאתר של שבילים Trail ולפירוט המסלולים
לפייסבוק של שבילים טרייל
אלדד שחר

בן 38 נשוי +2, מקיבוץ משמר העמק. מתמקד בהכנת נוער לצבא, בריצה ובאימון אנשים לחיים. איש של אנשים ונותן מעצמי ומניסיוני ומדרכי לאחרים.

לאתר של אלדד שחר

כתיבת תגובה