נעבור את הקיץ, אחר כך נראה

כשסיימתי את המרוץ הראשון והאחרון שלי לשנת 2021 באפריל האחרון, ידעתי שאצא לפגרה כפי שאני נוהג לעשות מדי שנה בתקופה זו. ההבדל…

מאת: לירון תמם
בתאריך: 05.11.2021
בלוג בנושא בלוג בנושא ריצה
0 תגובות

כשסיימתי את המרוץ הראשון והאחרון שלי לשנת 2021 באפריל האחרון, ידעתי שאצא לפגרה כפי שאני נוהג לעשות מדי שנה בתקופה זו. ההבדל בין השנה הנוכחית לשנים קודמות, ידעתי שהפגרה אמורה להיות ארוכה יותר, לא מוגבלת בזמן, עד שאוכל ואחליט לחזור לאימונים רגילים ואיתם גם למרוצים.

סיבות אישיות מצד אחד ותשישות פיזית ונפשית מצד שני, הובילו אותי לוותר על הרעיון להמשיך להתאמן בצורה סדירה או לחזור מהפגרה בסוף הקיץ, כפי שאני עושה בדרך כלל, וגם לוותר על מחשבות והכנות למרוצים השונים, ובפרט מרתון טבריה שכידוע הוקדם השנה לדצמבר. במקום זה, החלטתי להוריד את מספר האימונים ולהתאמן בעצימות נמוכה, בלי מטרות ויעדים.

בשבועות הראשונים שמרתי על ארבעה אימונים בשבוע, הקצב לא היה חשוב, המטרה היתה להגיע לסך כולל של 40 עד 50 קילומטרים. המטרה הסמויה הייתה לא לעלות במשקל ואולי אפילו לרדת. מאחר ובמהלך תקופה זו נערכו אירועי ספורט שונים בשעות מוקדמות של הבוקר, יצאתי לריצות בשעות מיד כשהשידורים הסתיימו, מה שהוביל לריצה בטמפרטורות גבוהות ותנאי לחות בהתאם, על כל המשתמע מכך. הריצות היו כל כך איטיות, שבכל פעם שהצלחתי לעקוף מישהו, הרגשתי תחושה של הישג, למרות שהוא כלל לא ידע שאני מתחרה איתו בדמיוני. שמחתי ביכולותיי הצנועות.

כשאירועי הספורט השונים הסתיימו, יכולתי להעלות את מספר האימונים בשבוע לחמישה. בשבוע שזה קרה, איבדתי את הרצון לרוץ. לא לגמרי, אבל איבדתי את ההנאה מהעניין. לא הבנתי מה אני עושה ולמה. הרי אם אין מטרה ואין יעד, איזו סיבה יש לי לקום מוקדם בבוקר, חמש פעמים בשבוע, ולרוץ? זו לא היתה תחושה דומה לזו שמרגישים כשיוצאים לאימון אינטרוולים בשעה מוקדמת של הבוקר במקום להמשיך ולישון ובסוף הריצה מרגישים תחושת סיפוק או כשיוצאים לריצה בקצב נוח של שלושים קילומטר ולא מבינים למה אי אפשר לחתוך אחרי עשרה קילומטר. התחושה הייתה הפעם לגמרי אחרת.

מהריצה לבריכה בצעד קליל

זה קרה כשנסעתי באמצע השבוע לטיילת בתל אביב לריצה של 12 ק”מ. אחרי שניים-שלושה קילומטרים, שאלתי את עצמי בשביל מה בדיוק אני עושה את זה. אמנם הריצה הייתה קלה, לא התאמצתי בכלל (כמובן שזה עובד הפוך, ככל שרצים לאט וללא מאמץ, הריצה נמשכת יותר זמן, ומכאן שגם חוסר ההנאה נמשך יותר זמן). הרגשתי שזה פשוט מיותר. עשיתי את כל המרחק בגלל שכבר התחלתי בריצה, אבל החלטתי שהגיע הזמן לשינוי קל.

כאמור, כל המטרה בתקופה הזאת היתה לרוץ ללא שום מטרה וללא שום יעד. להגיע אל נקודת האפס, אל הבסיס. מה שכן היה לי חשוב זה לא לאבד עניין. לשמר את ההרגל של לקום מוקדם בבוקר ולצאת לרוץ. ידעתי שאם אפסיק לעשות את זה, כבר לא אחזור יותר. לכן גם ריצות בקצבים מאוד איטיים, ריצות ללא שעון או כאלה שהיו מיועדות למרחקים קצרים מאוד, היו חשובות בעיניי. כל עוד קמתי בבוקר ורצתי, זה סיפק אותי. לא רציתי לאבד את זה.

הפתרון היה פשוט, לא משהו דרמטי. החלטתי להוריד בכמות האימונים לשלוש-ארבע פעמים בשבוע, ולהוסיף לצד הריצה, שחייה בבריכה. לפני כמה שנים טובות, הייתי הולך לבריכה פעמיים-שלוש בשבוע. בשלב מסוים בגלל מעבר דירה הפסקתי, ונשארתי רק עם הריצה. במשך זמן מסוים זה הרגיש טרחה גדולה ללכת לבריכה, הרי הרבה יותר קל לשים נעליים ולצאת לרוץ מאשר לנסוע לבריכה בשביל לשחות (בהנחה שאין בריכה פרטית בבית, ואתם יכולים להניח שאין לי בריכה כזו). מצד שני, בבריכה אין עליות, אין ירידות, אין רמזורים, לא לח ולא מזיעים. היתרון הגדול הוא שאפשר לנסוע לבריכה ולשחות מתי שרוצים, לא חייבים לקום מוקדם בבוקר בשביל זה.

בכל זאת אני עושה את זה. פעמיים בשבוע אני מגיע בסביבות השעה שש בבוקר, בדרך כלל נמצאים שם רק הפנסיונרים של כפר סבא או הורים שברחו לבריכה רגע לפני שהם יחזרו הביתה להכין את הילדים לגן או לבית הספר. שוחה במשך שעה וחוזר הביתה. בכל פעם אני מעלה את הרף במאה-מאתיים מטר. בתקווה להגיע למרחק מסוים ושם לעצור.

אני נהנה מהשחייה בגלל השקט והשלווה, העובדה שאין בכך מאמץ מיוחד, בפרט כשאין השפעות של חום ולחות או שינויים באופי המסלול. שעה של התנתקות מכל מה שקורה מסביב, ובפרט בגלל העובדה שאני יכול לקום כשנוח לי וללכת מבלי לחשוש שאם אצא מאוחר מדי, יהיה לי חם ולא נעים. לשמחתי, רוב הפעמים כשאני מגיע לבריכה יש מסלולים פנויים, כך שאני לא צריך לחכות שיתפנה או לחלוק אותו עם אחרים.

לשמחתי הרבה, מאז שהתחלתי לשחות, אני גם נהנה הרבה יותר מהריצה. אני רץ שלוש פעמים בשבוע, בין שמונה קילומטר לשמונה-עשרה קילומטר, בחגים הצלחתי להוסיף עוד ריצה על חשבון השחייה, עדיין על קצב איטי אך ככל שהקיץ מתקדם ומגיע לסופו (בתקווה) אז הקצב עולה, עדיין עוצר מדי פעם לשתות, עדיין מנסה לא להתאמץ יותר מדי. מצליח לצאת מהבית בהנאה ולא לשאול את עצמי למה אני עדיין עושה את זה. אם אצליח לשמר את זה עד שאמצא עניין ואפשרות לחזור לאימונים רגילים ומרוצים, זה יהיה טוב. בינתיים נהנה בקצבים ובמרחקים הנמוכים, אם מצליח לעקוף מישהו בדרך, מה טוב.

מוזמנים להיכנס לאתר “שירים חדשים” של לירון תמם.

כתיבת תגובה