מרתון של מחשבות, פרק ג' ביומן מסע / דרור בנדלר

שמי דרור בנדלר, ושיפרתי את שיאי האישי במרתון טבריה.   להלן הסיפור המלא מרתון של מחשבות, פרק ג’ ביומן מסע קצת פחות…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 29.01.2016
מרתון טבריה
0 תגובות

שמי דרור בנדלר, ושיפרתי את שיאי האישי במרתון טבריה.
 
להלן הסיפור המלא
מרתון של מחשבות, פרק ג’ ביומן מסע
קצת פחות מיממה (8/1) חלפה לה מחציית קו הסיום של המרתון השלישי שלי ואני מתיישב מול צג המחשב לכתוב את פרק ג’ ביומן מסע שלי (9/1).
אני מפרסם אותו רק היום אחרי כשבועים, שעה שרמות האדרנלין חזרו לרמה סבירה.
כזכור, את פרק ב’ תוכלו למצוא שנה לאחור בציר הזמן שלי בפייס (שמוחזר, זה לא מכבר), בניגוד לפרק א’ שלא פורסם ונקרא ע”י אולי שלושה קוראים בלבד וכך זה גם יישאר למנגינת לבכם הדואב (או שלא, תלוי).
אני לא יודע מתי אפרסם את הפרק, אבל אני מתחיל לכתוב. יש לי הרבה דברים לספר ואינני יודע מה ייכנס לכאן ומה לא. אבל עדיין איכשהו החיים שלי מסונכרנים ומתאפסים להם מחדש מידי מרתון, מיד שנה.
אלה הם ימי חשבון הנפש השנתי לקראת יום הולדתי שחל לו ב-20 ינואר (מזל גדי גאה). כן, אותם חודש ינואר שאני נוהג לכנותו “ינואר הגדול” שבמבט לאחור הדברים החשובים והאמיתיים באמת בחיי קורים ומתרחשים להם דווקא בחודש זה.
הייתה זו שנה של סיום וחידוש, מוות ולידה מחדש והערבוב הזה הוא לא הגיוני, קשור ולא, מפר איזון ונותן במקביל שלווה וטלטול שקשה לעכל או להסביר. באמת. כנראה החיים בנויים ככה. מציאות נושכת.
המרתון הראשון נולד מתוך כאב עצום (2012), ואילו השני (2015) נולד מלחץ קשה וסוג של ריקנות וחיפוש כיוון והסתיים עם התחלה חדשה ושביב של תקווה לכניסה למסלול חיים חדש. המרתון הזה, השלישי במספר, הוא בסימן של חיבור וחיים חדשים, שונים ממה שהכרתי.
אתם, העוקבים אחרי הפוסטים שלי, בטח מבינים שיש סביבי הילה שעוטפת, מלטפת אבל לצד זאת, קיים חור שהותיר בי אריק. אינני יודע מה מטלטל יותר ואיך החיים יכולים בהרף עין או מהלך לשנות ולחשב מסלול מחדש.
האימונים למרתון הפעם התחילו טוב יותר, הברך השמאלית הסוררת, החליטה שאין מה להילחם בי והייתה די ממושמעת. לא סבלתי מפציעות והאימונים התנהלו בדיוק ע”פ תכנון ראוי ו”גאנט” מסודר כמו שאני יודע לבנות.
הרגשתי הרבה יותר טוב מאשתקד. הניסיון ו”קריאת הגוף” התחדדו מאוד. תנאי העבודה אפשרו סדר יום וראש פנוי יחסית להשחיל בו את האימונים.
מהלך האימונים, בשילוב שאר הדברים בחיים, כצפוי לא היה פשוט, אבל בניגוד לפעמים הקודמות, לא פעם שהייתי על סף של להמשיך לישון לפני איזה אימון בוקר, מרפק טורדני בצלע הימנית המריץ אותי לקום לעוד אימון מתיש בפתחו של יום עבודה או סתם סופ”ש.
כל מי שמתאמן למרתון יודע כי סדר היום כחצי שנה לפני, נקבע על פי האימונים, תוך שיש לשקלל פציעות, מחלות, מזג אויר, תזונה ושאר דברים בלתי מתוכננים שמתרחשים לנו בחיים. כך שאתה חייב תמיכה מסביב לשיגעון הזה שנתפס ע”י הסביבה כלא הגיוני ואמירות מעודדות ובמקביל “בשביל מה אתה צריך את זה”?…
את היום בו עשיתי את האימון המסכם של 36 ק”מ, סיימתי עם הצעת נישואין הראשונה בחיי (17/12). נכון, אלא לא נישואים ראשונים שלי, אך זו הפעם הראשונה שאני מציע. פעם ראשונה שאני משוכנע, מאמין שזה הדבר הנכון. מבולבלים? לא נורא, תזרמו.
אה, כמעט שכחתי – היא אמרה כן!
כל התחזיות לקראת המרתון, ניבאו אסון טבע שכולל רוחות וגשם. כל זאת, מכניס עוד מתח ולחץ לדבר הזה שקוראים לו מרתון. התחזיות עם הזמן רק המשיכו לנבא שחורות. אומר רק דבר אחד בהקשר זה – הן מדויקות. לגמרי.
ביום שלפני – אורזים, עושים בדיקות שלא שכחנו כלום ונוסעים למלון. תוך כדי, יש לנו הברקה וקובעים כי את החתונה נעשה ב-2 יוני, למה? זה יהיה בדיוק שנה וחצי לפגישה הראשונה שלנו.
מעדכנים בקבוצה המשפחתית וממשיכים בנסיעה תוך עצירה לניגוב במזרחית של “אבו זיאד” בכניסה לכפר ברא ומקנחים בקפה הפוך ואספרסו על כביש 6.
בדרך אנחנו רואים את כל הרכבים עם המדבקות של 42.2 ו V2M.
מתמקמים במלון, חשים וסופגים את האווירה המחשמלת. ההתרגשות באוויר הטברייני מגיעות לכל פינה.
העיר טבריה, שבשגרה, היא עיר קשת יום, מתמלאת ברצים מכל הסוגים, הגילאים והמינים וכמובן, יש רק נושא אחד לדבר עליו והוא, איך לעזאזל רצים בסערה ?!?!
כל אפשרות לנס באשר לשינויי מזג האוויר מתבטלת מידי כניסה לאפליקציה, שהנתונים שמציגה, אינם ניתנים לפרשנות – זה הולך להיות קשה!
טיול קצר בטיילת על שפת הכינרת אחר הצהריים, מצלם קצת ומביט לשמיים הבהירים שנותנים פרשנות משלהם ל”השקט שלפני הסערה”.
בארוחת “הפסטה שלפני”, במסעדת “1910” בדגניה, מתקיים דיון מעמיק על איך נתלבש. איסי אומר שרצים עם חולצה קצרה ואני מחליט שאם איסי אומר ועידו תומך – אני מבצע. יש לי מלא חולצות ותכננתי לרוץ עם ארוכה, אבל איסי ועידו מצליחים (די בקלות) לשכנע אותי.
בכנות, קיוויתי לרוץ עם החולצה שאריק נתן לי מתנת יום הולדת לפני כשנה. היא קצרה ויושבת עלי בול וחשבתי שנכון יהיה לי לרוץ איתה. מה שנשאר לי מאריק זה בעיקר אוסף זיכרונות, געגועים ומילות הספד.
הולכים לישון, למזלי הצלחתי להירדם מהר שכן צברתי קצת עייפות מעבודה בלילה שלפני.
השכמה ב-05:15 יחד עם כל המלון שהתמלא ברצים ומלווים הכוללים חברים, מאמנים ועוד.
הילה התעוררה לפניי מהתרגשות ומעוד כל מיני הפתעות שעדיין אינני יודע על קיומן.
מביט בחשש לחלון ומזהה את צמרות העצים נאנקות תחת הרוח והגשם שיורד באלכסון עם כיוון הרוח. עידו שולח לי תמונה כאילו אני לא נמצא באותו מקום על כדור הארץ.
הולך לחדר אוכל ובולע לחם עם דבש וכמויות בלתי מבוטלות של קפה שחור.
חוזרים לחדר. מתלבש לאט, את הטייטס קנה לי עידו, החולצה של אריק, הנעליים מהילה ואני בעצם מבין שכל מי שמסביבי הוא חלק ממני, הוא מי שאני ומי שילווה אותי במרוץ.
מעלה את “שיר השבוע” של החברים של נטשה, “על קו הזינוק” כיאה ליום כזה ויוצא מהחדר.
מורח את אשר מורח בכל מיני מקומות בגופי והולך להתרוקן. “הטקס שלפניי הושלם”.
בחוץ, כצפוי – אסון טבע. מחלון המלון העצים זזים ימינה ושמאלה וניתן רק לדמיין מה מתרחש בחוץ.
הגשם בחוץ, אינו משאיר ברירה ומסדרונות המלון מתמלאים באנשים שעושים חימום תוך ריצה במעגלים. חלק מהאנשים עטופים בניילונים ונראים די מצחיק.
מסיים יחד עם עידו סיבוב ריצה בקומה ויוצאים לקו הזינוק המרוחק כ – 50 מטר מהמלון. עוד לא התחלנו את הריצה ואנו רטובים לגמרי.
מתמקמים על קו הזינוק, פוגש את שירי הראל מאשתקד, שאחוזה באופטימיות לא הגיונית ומחכים להזנקה שתבוא בשניות הקרובות.
אני מפעיל את הנגן, אבל פתאום מגלה שהאוזנייה השמאלית אינה משמיעה דבר. איזה קריזה! אין ברירה, אין מה לעשות עכשיו. נרוץ ככה. השיר הראשון שסידרתי לי מבעוד מועד הוא “אין לי חוץ ממך כלום”, של רמי קליינשטיין.

דרור בנדלר- מרתון טבריה 2015

דרור בנדלר- מרתון טבריה 2015


תחילת ריצה, אני קורע מעלי את הסווטשרט שתכננתי מראש להעיף מעלי, טיפות הגשם נכנסות לעיניים, תוך ניסיון לדלג על השלוליות ללא הצלחה יתרה. הניקוז בטבריה לא ממש עובד וכבר ב-100 מ’ הראשונים הנעליים שלי ספוגות מצלילה חופשית לתוך בורות מים מטורפים.
דקות ראשונות של ריצה, אני רטוב עד לשד עצמותי אבל מה כבר יכול להפחיד אותי, אני במיל רטוב. הקצב שלי טוב, אך מניסיון התחלות אינן קובעות כלום, האתגר האמיתי יהיה בדרך חזרה ואסור לי לבזבז אנרגיה לריק שמגיעה מעודף התלהבות ואדרנלין. השעון בשלו, רוטט באדיקות מידי כל קילומטר, או אז, אני טורח להביט בו ולדעת שאני אכן בקצב המתוכנן.
איבדתי את עידו, שכנראה כל אחד מאיתנו דילג על נהרות המים בכיוונים שונים. אני מייצב את קצב הריצה ופוגש בעלייה על הגשר את אורית פופלינגר, שלה זה המרתון הראשון. מחליפים ברכות וחיוכים רטובים ורצים איזה ק”מ ביחד. אני מגביר טיפה את הקצב ונשאר לבד באזור חוף צמח.
מקפיד לשתות למרות שלא מרגיש צמא ובולע ג’ל אנרגיה מידי 6 ק”מ. בינתיים הכול עובד לפי התוכנית, למרות שברור לי שהאתגר האמיתי יהיה בחציון השני שצפוי בו רוח נגדית ולכן עלי לשמר כוחות. עדיין מרגיש ששומע מוזיקה רק באוזן אחת, אבל לא אתן לאף אחד להרוס לי את המסיבה (הרטובה).
אחרי כ-12 ק”מ פונה צפונה לגדה המזרחית של הכנרת, הרוח בגב עם גשם קל. אני נצמד ל-2 בחורות שהקצב שלהן תואם לשלי. עוברים עוד כמה ק”מ ואני נשאר לבד, אין כמו הלבד הזה עם עצמך, זוהי מהות הריצה. מי שיספר לכם שריצה הוא ספורט קבוצתי, אז הוא לא יודע על מה הוא מדבר.
לפתע עובר אותי אדם שרץ עם עגלה. למחרת אני מגלה על כך כתבה בעיתון. מדובר במתנדב בשם חיים זיסמן שרץ עם עבד אלטיף, שנפגע מחיידק טורף ואיבד את גפיו. מעורר השראה.
עוברות עוד כמה דקות ואני מבחין ביובל ואורן שעובדים איתי (מלח הארץ הבחורים האלה), הם כבר נמצאים בדרך חזרה ואנחנו מעודדים אחד את השני עם תנועות של מחיאות כפיים וממשיכים.
אני מתקרב לחצי הדרך ומזהה את איסי בצד השני הולך רגלית – אני צועק בשמו והוא עושה את תנועת הידיים שאומרת, “זה לא היום שלי”. חשבתי לעצמי, שהסיכוי היחיד שלי בחיים לנצח את איסי, יהיה רק באם הוא יפסיק לרוץ. אני מכיר את ההרגשה הזו של ההכנות, הפיזיות, המנטאליות ובסוף ברגע האמת הגוף אינו מציית לך. לא קל הדבר הזה. תאמינו לי, זה מניסיון אישי.
אני חוצה את החצי ועושה פניית פרסה. הגשם והרוח שהיו בגבי ודחפו אותי, עכשיו מכות בי בחוזקה בפנים וזה ממש לא קל. אני מבין שאאלץ לסבול את זה משהו כמו 9 ק”מ ויודע שאחרי זה כבר יהיה קל יותר. לפחות זה מה שאני מספר לעצמי.
מדבר ארוכות ומצליח לשכנע את עצמי כי גם באם לא אעמוד בקצב הנכון, לא להשקיע יותר מידי, לשמור כוח כי אח”כ תהיה לי רוח גבית. הקטע הזה של ה-9 ק”מ, ממש קשה לי.
הרוח רק מתגברת או שמא זוהי תחושה, הטיפות ממש שורטות לי את הפנים. נראה לי שאפילו זהו סוג של ברד. אני מצליח להגיע לפניה ימינה לכיוון חוף צמח והכול נרגע. רק הידיים שלי קפואות ואני יודע שנשארו לי אולי את ה-12 ק”מ הקשים ביותר שהיו לי באחרונה.
אני גם יודע שכגודל הסבל גודל החיוך והסיפוק בסוף. אני גם יודע שהילה מחכה לי בסוף. אני גם יודע שאני בדרך לעשות את זה. נקודה.
אני מגביר את הקצב ומתייצב על מה שאני רוצה. אני מבין שאם אקפיד על איזון אוכל להגיע לתוצאה מכובדת למרות שאני לא ממש מצליח לחשב במדויק בכמה. זה לא הזמן גם לא למתמטיקה פשוטה.
הגמלאים של דגניה א’ ו-ב’ עומדים עם מטריות ומוחאים כפיים. הם תמיד מזכירים לי את סבא וסבתא. כמה ציפיתי לראות אותם שוב. אני יודע שאני מתקרב לסוף, אבל הרגליים קפואות וממאנות להישמע לפקודות שלי. אני מסיט את המחשבות לכיוונים אחרים ומעודד את עצמי שאני בדרך לשבור שיא, לא ברור איזה, אבל בדרך הנכונה.
אני כל הזמן מדקלם לעצמי, “רק אל תפסיק”, תוך שלפעמים מדקלם את מילות השיר שמתנגן לו כזכור רק באוזני הימנית.
ופתאום נס. האוזניות חזרו לפעול ואני מתחיל לשמוע מוזיקה גם באוזן השמאלית. זה מעודד אותי ברמות ומסיט אותי לשעורי האלקטרוניקה בימים ההם ופלאי הטכנולוגיה. המוסיקה נשמעת הרבה יותר טוב ואני נמצא בישורת האחרונה. אני רואה את המלונות ואת הדרך לכיוון טבריה.
מידי פעם אני עובר רצים שכבר לא יכולים ועברו להליכה. אני כבר מאט ואני יודע שהקצב לא משהו. כולי תקווה שבסוף כן אצליח לעמוד בזמן שקבעתי לעצמי, למרות שבתוך תוכי אני מבין שלסיים בכזה מזג אויר זהו ניצחון בפני עצמו.
הרגליים ממש כואבות לי, השריר בירך השמאלית במפשעה נתפס לי בפעם הראשונה מאז שאני מכיר את עצמי. אני ממשיך ונלחם בו. אסור לי לעצור. אני מתקשה לדלג מעל השלוליות ומנסה לקפץ על המדרכה מבלי לשבור את הראש שכן הגוף כבר אינו יכול לתפקד כבשגרה.
נשארו לי עוד כמה ק”מ בודדים, אני מחפש את הילה בצידי הדרך. אין לי ספק שהיא שם ולא רק פיזית. אתמול העברתי לה שיעור קצר בצילום. לא לכל אחד אני מאפשר לגעת במצלמה שלי. אבל הי, איך תקבלו תמונה שלי?…..
עוברים אותי די הרבה אנשים, אחד מהם נראה לי מתקרב לגיל 65 הוא עם גופייה, ללא כובע או משהו כזה, רץ כאילו ביום של שגרה ללא רוח, סערה וגשם. איזה יופי.
אני מביט בשעון והוא זז ממש לאט תוך שבצידי הדרך כבר יש אנשים מעודדים עם מטריות ומעילים ושלטים שנמרחו בגלל הגשם. אני מתקרב לכניסה לעיר ורואה את השלט העירוני שמבשר על הכניסה לטבריה.
הנגן שלי בוחר את השיר “יקירתי” של אסף אמדורסקי, שמתחיל עם הקולות של הנשימות ואני שר לי בראש את המילים. לא נשאר לי עוד הרבה, הגוף שלי ממש כואב, אבל אני יודע שאני בדרך הנכונה. חוזר על מילות השיר: “אשוט אלייך כמו ספינה, כמו רוח איתנה אבוא לראות כן, בוא אבוא ובמהרה עטור בניצחון אשוב אלייך”…
לקראת סיום, אני מוריד את הכובע ומחזיק אותו בידי הימנית. מכת קור קלה בפדחת ורוח קלה וקרירה מלטפת ומעודדת בצעדי הריצה האחרונים.
מתקרב ורואה את שלט הסיום, מביט בשעון ועוצר אותו מיד שמראה 42.2 ושסיימתי את המרתון. השעון רוטט ומסמן לי ששברתי שיא.
אני מאט טיפה ושומע את הילה צועקת ואני מזהה אותה מצלמת אותי. אני מגייס חיוך של מיליון דולר ויודע שאני צפוי לים של לייקים וחוצה את קו הגמר לחיבוק של הילה שלובשת חולצה עם תמונה שלי מהמרתון הקודם וכיתוב “המרתוניסט שלי”.
אני מבחין בחולצה רק מאוחר יותר כי אני לא רואה כלום ברגע הראשון.
בכוחותיי האחרונים אני מצליח להגיע לשרוכים ולנתק את הצ’יפ שנופל לי מהיד מרוב קור הישר לשלולית.
אני כמו עכבר מורעל אוסף את הצ’יפ מהשלולית, תובע את המדליה שמגיעה לי ומניח אותה על צווארי. המשימה הושלמה.
ניגש אלי בחור ומלביש אותי בניילון אדום ואני מזהה בצד בחור שסיים ומקיא את נשמתו ובודק שהוא בסדר.
הילה מגיעה וקופצת עלי. היא רצה בחזרה לחכות עם אלמוג ולצלם את עידו.
אני בכוחותיי האחרונים מגיע למלון ולאמבטיה החמה, אליה אני נכנס עם הבגדים ולא מוריד אותם עד שהיא מתמלאת.
איך אמר שלמה ארצי “גם אלוהים לא יכנס פה”…
עובר זמן והילה מגיעה עם מרק חם שהביאה השד יודע מהיכן…
זהו, עשיתי את זה, ניצחתי!
מרתון של מחשבות, פרק ג’ ביומן מסע
כתיבה: דרור בנדלר
עריכה וצילום: הילה מור
16 ינואר 2015

כתיבת תגובה