מרתון טבריה 2020 –פעם שלישית שיא

מאת: לירון תמם

מאת: marathon israel
בתאריך: 27.01.2020
בלוג
0 תגובות

למעשה, הדרך למרתון טבריה 2020 החלה עבורי עוד לפני מרתון טבריה 2019. לאחר שנאלצתי לוותר על המרתון הזה ולעשות במקומו את מסלול החצי, ומכיוון שלא יכולתי לעשות מרתון אחר בשלב מאוחר יותר באותה תקופה, החלטתי שאנסה להגיע מוכן למרתון בשנה שלאחר מכן. לשמחתי, הפעם התוכנית יצאה לפועל.

בתחילת יולי, אחרי פגרה בת חודשיים, חזרתי להתאמן עם המאמן והקבוצה. סיכמנו שהמטרה היא להגיע מוכנים ובעיקר בריאים למרתון. התקווה שלי הייתה שלא יהיו רעשים חיצוניים או פנימיים שעלולים להפריע לתכנית להתממש. אחרי שבמשך הפגרה התאמנתי על בסיס תכנית שקבעתי לעצמי, ארבעה אימונים בשבוע, כמעט 60 ק”מ שבועיים, חשבתי שאני בכושר טוב. אולם, כשהגעתי לאימון הראשון של הקבוצה, הבנתי שאני לא ממש בכיוון ויש עוד על מה לעבוד.

עד למרתון אמנם היו כמעט 6 חודשי אימונים, אך ידעתי וציפיתי שעלולות להיות שתי נקודות שידרשו התייחסות מיוחדת בהמשך הדרך.

הנקודה הראשונה הייתה נסיעה צפויה לארגנטינה עם משפחתי באוקטובר למשך שבועיים, מה שמכונה באזורנו, נסיעת שורשים. ידעתי שזו תחילת תקופת השיא של האימונים ואצטרך לשלב בין האימונים לתוכנית הטיול הכללית והיומית. זה היה מאתגר. מצאתי את עצמי רץ בשש בבוקר בקורדובה, בחשכה, כשבחוץ 6-7 מעלות ובחוץ רק פועלי רחוב ובעלי דוכנים שהשכימו לקום, תוהים מי זה לעזאזל רץ כל כך מוקדם. יותר מכך, מה שהיה בעיקר מאתגר, היה לרוץ שלושים ק”מ, במקום בו יש פארק שהיקפו כ- 5 ק”מ, דבר שאילץ אותי להקיף אותו 6 פעמים. ובכן, עברנו גם את זה.

בסופו של דבר, ביצעתי את התכנית כפי שהיא ולא החסרתי שום אימון. מה שכן, חזרתי מארגנטינה עם כאבי גב כתוצאה של טיסה בת 15 שעות והתקררות. מה שהוביל לשינוי בתכנית האימונים בהמשך, שינוי שהיה לטובה כפי שתוכלו להיווכח עוד מעט.

נקודה שנייה הייתה ההיסטוריה. בשנים האחרונות, כולל בשנה שעברה, מצאתי את עצמי בחודשי נובמבר-דצמבר, מאושפז בבית חולים כתוצאה מבעיה בסינוסים. מה שהוביל לכך שהפסדתי אימונים, לא השתתפתי במרוצים מסוימים וכאמור נאלצתי לדחות תכניות. לשמחתי השנה זה לא קרה, אך החשש שזה יקרה ליווה אותי מהתחלה. מהרגע בו התחלנו לעבוד ביולי ועד הרגע בו הגעתי לטבריה ועמדתי על קו הזינוק. עד שהייתי שם, לא הייתי בטוח שבאמת אגיע וארוץ.

עם שתי הנקודות הנ”ל, יצאתי לדרך.

האימונים –  כך זה היה ולשם זה הוביל

תוכנית האימונים התבססה תחילה על ארבעה אימונים בשבוע, לאחר מכן זה מספרם עלה לחמישה, ובחודשיים האחרונים בערך- לשישה אימונים בשבוע. החלוקה הייתה שני אימונים קבוצתיים, שתי ריצות שחרור, ריצה בינונית וריצה ארוכה שכל הזמן הלכה והתארכה.

אחרי החזרה מארגנטינה ובעקבות קשיים שהרגשתי באימונים מהירים, אשר התבררו שאינם מטיבים איתי, המאמן עשה עימי חסד והחליט לשנות את התוכנית. השינוי הביא לכך שארוץ שתי ריצות בינוניות ולא אשתתף באימון קבוצה מהיר. באופן כללי אני מעדיף ריצות ארוכות על קצב מתון על פני ריצות בקצב מהיר, למרות שאפשר להבין לבד, שמדובר בריצות שנמשכות הרבה יותר זמן ויש לי התחושה שאני לא היחיד…  בסופו של דבר, הגעתי לסך של 80-90 ק”מ בשבוע, פחות או יותר.

כשהתחלתי את התוכנית  ולמעשה עוד לפני כן, חששתי מאוד מהעומס. לא במובן הפיזי אלא יותר במובן המנטלי. לא ידעתי אם יהיה לי כוח לקום כל בוקר ולהתאמן, מבלי לוותר בהתחלה או באמצע. זכרתי תוכניות ממרתונים קודמים, ועד כמה זה היה עמוס והשפיע על סדר היום שלי. בסופו של דבר, במהלך תקופת האימונים הנוכחית רצתי 7 ריצות של למעלה מ-30 ק”מ, והתאוששות הייתה מושלמת. אחרי שעה או שעתיים, לא הרגשתי עייפות או תחושת כובד ברגליים. כך שהתוכנית הייתה מותאמת והשינוי השתלם ביותר מבחינה אחת.

מבחינה פיזית, הגעתי למרתון הזה יותר מוכן כנראה מכל מרתון או תחרות אחרת. זה בזכות תוכנית האימונים השקולה וההדרגתית שהתאימה בדיוק ליכולות ולצרכים שלי, ובנוסף בזכות שינויים בהרגלי התזונה. התחלתי לעבוד עם תזונאית שרצה מרתונים בעצמה לפני שלוש שנים במהלכן שיניתי הרגלי אכילה, הורדתי לא מעט דברים מהתפריט (בין היתר הפסקתי לאכול בשר), אכלתי על פי תפריט מסודר ובריא ואני מרגיש את ההבדל באימונים ובתחושה הכללית של הגוף. הרבה יותר קל והרבה יותר נוח.

הבעיה הייתה בראש. במרתונים הקודמים הרגשתי שאני שם כבר בנובמבר. ההתרגשות, המתח, ידעתי שיש לי מה לתת לא רק ברגליים אלא גם בראש. אני תמיד אומר לעצמי, שאם זה נמצא בראש, אז חמישים אחוז מהעבודה כבר נעשתה. הבעיה היא, שהפעם לא הרגשתי את זה.

הרבה פעמים מצאתי את עצמי שואל למה אני עושה את זה, לשם מה אני צריך את זה ומה ההיגיון לבזבז את כל המשאבים האלה. מצאתי את עצמי בסיטואציות של לחץ ומתח, אשר נבעו משילוב של גורמים שונים, שלא בהכרח קשורים לריצה אבל במקום שהיא תספק פתרון, זה הרגיש כאילו היא רק יוצרת מעמסה נוספת. בטח אם צריך לקום כל בוקר מוקדם לרוץ ואז לחזור אל דברים אחרים, אל החיים עצמם כמו שאומרים.

למה לא ויתרתי? ובכן, כי הנחתי שאם אעשה את זה ארגיש הרבה יותר גרוע וחוץ מזה ידעתי שאני מוכן, יותר מוכן ממה שהייתי לא יכולתי להיות ולא רציתי לפספס את ההזדמנות. לא טעיתי.

איך עבר המרתון עצמו? טוב, תודה, בלי תלונות

הגענו אל טבריה יום לפני המרתון, רצה הגורל וזה היה יום הולדתי. דרך מאוד מעניינת לחגוג יום הולדת, ארוחת פסטה גדולה, בלי אלכוהול, בבית מלון בטבריה. מעולם לא חשבתי שיצא לי לחגוג יום הולדת בטבריה, אני מודה.

התוכנית למרתון הייתה ידועה לי כבר מספר ימים קודם לכן. המאמן היה אמור ללוות אותי מספר קילומטרים על מנת לשמור שלא אפתח מהר, דבר שאני נוהג לעשות יותר מדי פעם לצערי, ואחר כך להמשיך בקצב קבוע פחות או יותר, כשבחצי השני הייתי אמור להגביר. הכל בהתאם למצב מזג האוויר. המטרה הייתה לרוץ סביב 5:10 לק”מ. פלוס-מינוס.

יום המרתון נפתח במבט לשמיים, מזג האוויר היה לטובתנו. זו פעם ראשונה שיוצא לי לרוץ בטבריה, בלי רוחות, בלי גשמים ובלי רעש מסביב שיכול לשנות את כל התמונה (לאור העובדה שלמחרת היום החלו סופות קיצוניות כמעט בכל הארץ, אפשר לומר שממש זכינו בפיס).

כאמור, את הקילומטרים הראשונים פתחנו בקצב מתון, מדי פעם מאיצים ומדי פעם מאטים, בכל פעם כשהנשימה הפכה להיות קשה יותר- המאמן הורה לי להאט. כשהייתה אפשרות הגברתי מעט וכך לפני שנפגשנו בקילומטר השמיני בערך, הוא אמר לי להקשיב לנשימות ולא לשים לב לשעון. הבעיה הייתה, שלא תמיד יכולתי להקשיב לנשימה, היו רעשים מסביב…

כמו תמיד במרתון, החלק הראשון עבר יחסית בקלות. מהפעמים הקודמות ידעתי שזה לא אומר כלום ואם זה אומר משהו, אז זה סימן לדבר רע. אם החלק הראשון עבר קל ומהר, סימן שרצתי מהר מדי ואז יהיה לי קשה לשמור על הקצב בחלק השני ובטח יהיה לי קשה להאיץ. לשמחתי זה לא בדיוק היה נכון הפעם.

הקילומטרים הראשונים של החלק השני נפתחו בקצב טוב יחסית, פחות או יותר בקצב של הסיבוב הראשון, לא גבוה  מדי ולא נמוך מדי. הבעיה הייתה, שבראש התחילו התהיות, השאלות, המחשבות, ולא משנה כמה ניסיתי להסיט אותן ולדחוף את עצמי, זה כמעט ולא עבד. בשלב מסוים אפילו הבטחתי לעצמי שכשאסיים את המרתון אבקש מאשתי שאם בשנה הבאה ארצה לעשות זאת שוב, היא תכריח אותי לוותר. כשסיפרתי לה על זה בדרך חזרה הביתה, היא חייכה ואמרה שהיא יודעת שלא תוכל לעשות לי את זה.

כמו תמיד, עשרת הקילומטרים האחרונים הם תמיד הקשים ביותר. מצד אחד הראש אומר שאלה בסך הכל עשרה קילומטרים, מרחק סביר אותו אני עושה כל יום ללא שום בעיה. העניין הוא, שבכל בוקר אני מתחיל מאפס ומסיים בעשרה ק”מ או אחרי. כאן אני כבר אחרי שלושים קילומטרים, עייף והגוף כואב. יחי ההבדל הקטן. אתם בטח כבר מבינים, שזה גם לא ממש עוזר (וגם לא ממש נכון) כשאנשים שעומדים בשולי הדרך צועקים “זה עוד רגע נגמר”, ובכן, זה לא.

בשלב הזה, המוזיקה בנגן שאמורה הייתה לדרבן כבר נשמעת כמו רעש לא סביר. הראש כאמור לא ממש היה שם וכל ניסיון לדרבן את עצמי לא ממש הצליח. מה שהחזיק אותי בעיקר הייתה המחשבה שאני לא מוכן לוותר ולעצור. מי רוצה לעצור במרחק 10 קילומטרים מהעיר ולהתחיל ללכת?. מדי פעם הצבתי לעצמי יעדים קטנים- בקבוק מים שמחכה לי בתחנה הבאה, ג’ל שמחכה לי בקילומטר ה-37, רצים שהחלטתי לנסות ולהתקרב אליהם אם לא לעקוף אותם וכל מיני דברים קטנים אחרים.

לשמחתי הרבה, הדעיכה במהירות לא הייתה דרסטית מדי אלא בשיעור סביר יחסית. בשלב הזה למעשה, כבר לא עניין אותי אם אעמוד ביעד ואם אשבור את השיא, אלא בעיקר לסיים את המרתון, לפגוש את אשתי, לחזור למלון, להתקלח כמובן לנסוע לאכול חומוס, בדיוק כמו שתיכנו.

בקילומטר ה-37 פגשתי חבר יקר שליווה ומשך אותי 2-3 קילומטרים, מכאן כבר יכולתי לראות את הסוף וזה נהיה קל יותר. בשער של גרמין על המסלול חיכו לי המאמן והחבר’ה של הקבוצה, שליוו אותי עד לשער הסיום, בשלב הזה כבר הייתי מוכן להגביר כמה שיכולתי בלי לחשוב יותר מדי.

השעון נעצר על 3.38, הורדתי שלוש דקות מהשיא שלי.  מרתון שלישי מאחוריי, עמדתי בתוכנית במלואה!

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה