מרוץ החיים / יעל לגטיבי

רצתי פעם.  כן, פעם. לא חושבת שמאז שהבלאגן שלי התחיל הסתכלתי על החיים שלי בשתי נקודות שונות, עד עכשיו.  אבל רגע.. אתחיל את הסיפור…

מאת: מרתון ישראל
בתאריך: 07.07.2019
בלוגים
0 תגובות

רצתי פעם. 

כן, פעם. לא חושבת שמאז שהבלאגן שלי התחיל הסתכלתי על החיים שלי בשתי נקודות שונות, עד עכשיו. 

אבל רגע.. אתחיל את הסיפור מהתחלה. 

מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את עצמי כילדה מלאה. ממש מגיל צעיר. 
אף פעם לא עשיתי כושר, שלא נדבר על ריצה, חלילה. 

אני זוכרת את עצמי בבית ספר, מבריזה ממנו כשיש ריצות 2000, מסתתרת בתחנה, עולה הביתה, ואומרת לאימא שלי שהאוטובוס עבר ולא הספקתי להגיע אליו. 

איזה לרוץ? התחלתי לעשן בכיתה ט’, כן, פעם זה היה הגיוני להתחיל לעשן בגיל הזה, הרי צריך להיות מקובלים איכשהו, לא? 

ואם לא הייתה לי ברירה והייתי מגיעה לריצה, תמיד הייתי בין האחרונים. עושה את זה בהליכה, וגם אז מתנשפת את עצמי למוות. 

ואז, לפני 9 שנים, החלטתי לשנות את החיים שלי. 

נרשמתי לקאנטרי, והתחלתי ללכת על הליכון. 

לאט. 

לאט. 

קילומטרים, זה הכי הרבה שהצלחתי ללכת. 

אז החלטתי לשנות את החיים שלי. הפסקתי לעשן, והחלטתי שאני אתחיל לרוץ. 

ואיזה כיף זה היה! 

לראות את מגמת השיפור לאט לאט. מהליכה לעבור לריצה, לעשות אינטרוולים, לראות שאני אשכרה יכולה לרוץ יותר מ-3 מקילומטרים! ברצף!! 

החמצן פתאום מחלחל לגוף. בלי סיגריות, פתאום מתחילים לנשום. 

ללכת למירוצים, להכיר מלא אנשים חדשים. 

קילומטרים! כמה שמחתי להירשם למירוץ ראשון של 5 קילומטרים, בטח המון כאן מכירים את זה, את ההרגשה המדהימה הזו של לעבור את קו הסיום, לקבל את המדליה, ולהגיד “וואו! אני! אני רצתי את כל זה!. 

והמשכתי. 

לא הפסקתי לרגע, נרשמתי לקרוספיט, שילבתי ריצות יחד עם קרוספיט, וכל כך אהבתי את זה. 

כל כך אהבתי להתאמן. 

השתפרתי לאט לאט. 

השיא שלי היה בריצת חצי מרתון. 

חצי מרתון!! אני ! הילדה המלאה שלא יכולה לרוץ ומבריזה מבית הספר בגלל זה- רצה חצי מרתון. 

חצי המרתון הראשון שלי היה זוועה. 

עשיתי מדרסים כמה ימים לפני כן.. עשיתי טעות ויצאתי לרוץ איתם. סורי על התיאור, אבל נהיו לי יבלות ברגליים בגודל של הרגל עצמה. וכל כך כאב לי כל המסלול. באמצע הדרך הורדתי את הנעליים והמשכתי יחפה, כבר היה מאוחר מדי. כאב. מאד. 

אבל סיימתי את זה. 

לאחר מכן עשיתי עוד כמה מרוצים, כולל מרוץ חרמון (פעמיים!), וחצי מרתון נוסף. אותו הצלחתי הפעם לעשות כמו שצריך וסיימתי אותו בזמן טוב אפילו, עם גביע חמוד של מקום שני בקטגורית נשים לגיל שלי.  

קרוספיט וריצות.


זו היתה התקופה הכי יפה והכי בריאה שהיתה לי. מרוצי מכשולים היו אהבה ענקית! 

אה כן, גם ירדתי המון במשקל, בהתאם, וכבר לא הייתי המלאה שרצה; 

ואז. 

כן, תמיד יש ואז. 

החלטתי להקים עסק. כי בגיל 33 הספיק לי לקבל 30 לשעה, והחלטתי להקים חדר בריחה בחיפה. בשם צחוק הגורל. (www.funz.co.il) 

ובהחלט, הגורל צחק עליי 

בניתי את העסק לבד. תפאורה, אלקטרוניקה, צבע, PVC, הכל 

אז הגוף החליט שדי. 

עשיתי קצת יותר ממה שהוא מוכן, ופתאום אחרי 5 קילומטרים של ריצה התחיל לי כאב חד בירך ימין. 

אז עצרתי. 

וכמה ימים לאחר מכן ניסיתי שוב. 

ושוב החלו הכאבים. 

עד שכבר לא יכולתי לרוץ יותר כי הכאבים היו כל כך עזים, והדבר היחידי שהמשכתי לעסוק בו זה בניית העסק. 

הפסקתי כל פעילות גופנית, התחלתי לעלות שוב במשקל. ומצאתי את עצמי עובדת, חוזרת למיטה וחוזר חלילה 

הליכה של כמה מטרים משביתה אותי. 

 התחלתי ללכת למיליון רופאים, קונבנציונאלית, אלטרנטיבית, שילוב, פיזיותרפיה, מרפאות כאב, קיבלתי תו נכה, ואפילו קנאביס רפואי, שרק העצים לי את הכאב. 

חלק אומרים שזה מהגב, מומחי עמוד שדרה אומרים שזה גב\עצב\גיד\שריר. 

והיום? אני מטופלת עדיין במרפאת כאב, היום שוב ביקרתי אצל מומחה, אבל כשכל אחד אומר משהו אחר ומאבחן אחרת.. מה שנשאר לך זה לסמוך ולהאמין רק בעצמך. 

אני? 

אני מאמינה שאני עוד אחזור לרוץ. 

או לפחות; 

אצליח לחזור ללכת. 

ואתם 

תחיו את הרגע 

רוצו כל עוד אתם יכולים, רוצו כמה שיותר, ועוד טיפה. אל תסמכו על מחר. רוצו היום. 

כתיבת תגובה