מסע במדבר, מסע חיינו | סמדר קדם

אשת המדבר הוא מסע שונה מאירועי הריצה המוכרים. אין שעון, אין קצב, כל אחת חופשיה להיות מי שהיא, בדרכה. סמדר קדם צעדה עם 300 נשים במדבר וחזרה עם חוויות מרגשות

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 10.03.2019
אירועים
0 תגובות

צילום: אירית עמית

״כל אחד ומסעו, כל אחד שונה.״
שירו של ואסקו רוסו (שלום חנוך האיטלקי) משקף בדיוק את החוויה העוצמתית של ״אשת המדבר״. זכיתי.
זכיתי להתייצב לבקשתו של חברי עופר פדן ולהיות חלק מצוות ההפקה של מרתון ישראל במסע המדברי שהתקיים השבוע זו השנה השניה.

המסע, שזינק ביום האישה ממושב צוקים שבערבה והסתיים ביום שלמחרת על הדשא הירוק של פארק ספיר, הוא חלק מתהליך אישי של כל אחת מהצועדות בו.
כל אחת משלוש מאות הנשים שהשתתפו במסע העוצמתי הזה עברה ב-24 הק״מ בערבה התיכונה את מסע חייה. אין לו נקודת זינוק ולבטח לא שער סיום. זהו מסע אישי אינסופי של חוויות ותוכן שאנו יוצקות לחיינו. מסע של התנסויות, הצלחות וכשלונות, רגעי שמחה ועצב, מסע של תמהיל חיינו, עבר הווה ועתיד. כמו סרט נע של כל גווני חיינו.

את המסע הזה אני עוברת בפעם השניה, והפעם באתי אליו לאחר שנה קשה ומאתגרת במיוחד, שנה של עצב גדול עם מותו של אבי, ובפעם הראשונה בשנה הזאת אני צוחקת. כמו פעם. אני שמחה ומאושרת, שרה ורוקדת, למרות שנת האבל, מתוך הידיעה שאבי היושב במרומים רואת את מטרת הגעתי, את תרומתי הקטנה, ומחייך בסיפוק גדול, כי הצליח לו.

צילום: אירית עמית

״אשת המדבר״ הוא מסע נשי חווייתי ועוצמתי שיצא לאור לפני שנה בשיתוף פעולה של מרתון ישראל עם ארגון ״יד לאישה״ רקמה אנושית מרגשת. זהו מסע שונה במהותו מאירועי מרתון ישראל המוכרים והאהובים, יש בו תרומה לקהילה עם עשייה ספורטיבית והוא מוקדש כולו להעלאת המודעות לסבל הבלתי נתפס של נשים שחיות תחת הסטטוס עגונות או מסורות גט.

כמי שמלווה שנים את חברי העיוורים בריצות ארוכות ורוכבת טנדם עם אנשים מיוחדים, שילוב הספורט עם הנתינה של מה שבורכת בו הוא המרגש ביותר עבורי. כשהתבקשתי להצטרף למסע כדי לדאוג לאווירה משמחת ולעזור להעלות חיוך על פניהן של המשתתפות, היה ברור לי שאני שם, מוכנה ומזומנה, כמו מתייצבת לצו 8!
כבר בנסיעה לערבה ביום שקדם למסע החלו הפרפרים בבטן. ציפיה של שנה שלמה התפרצה בהתרגשות. מפגש עם צוות יד לאישה, פנינה, עידית ואירית, כבר כשהגענו לחוות האנטילופות, הבהיר לי כמה התגעגעתי לנשים הנפלאות האלה. התכנסות, היערכות, ישיבת תכנון ובקבוק יין שנפתח לחייה של עגונה שרק היום הותרה לחופשי. בהתרגשות הזאת פרשנו לשינה קצרה לקראת המחרת המרגש.

לחיי החופש. עם נשות ׳יד לאישה׳

השכמה בחמש בבוקר ואני בכלל לא ישנתי. הגוף מלא אנרגיה והתרגשות.
שעטנו אל נקודת ההתחלה בצוקים. הכנו עמדת כיבוד עמוסה כל טובקפה, יוגורטים, קרואסונים חמים ולצידה עמדת חלוקת החולצות ל-300 המשתתפות שתיכף יגיעו.
הרגע באהאוטובוסים מתחילים להגיע אל הנקודה והמסע מתחיל.
בשער הזינוק שולטים המוזיקה והקצב האופייניים לאירועי מרתון ישראל, אנרגיית שמחה מטורפת. אני על הרמקול מנסה להלהיב אותן, והן, הנשים שיצאו למסע בארבע לפנות בוקר, אש בעיניים ואנרגיה ברגליים מחכות לרגע שבו תוזנק הצעדה למדבר.

כמו ביציאת מצריים, טור ארוך של נשים משתרך בחולצות אחידות אך כל אחת עם מטען חיים משלה, מלא ומגוון. האחת הגיעה מראש הנקרה והאחרת מאילת, אחת בת 74 ולידה צעירה שאך מלאו לה 14 שנים, רווקות ונשואות, ישנן גם כמוני שנפרדו ברבנות (אך לא גורשו!), ולצידנו גם עגונות ומסורבות גט וכולנו במסע המדברי כמו עם ישראל בדרכו לארץ המיוחלת, במסע חיינו, מבקשות להיות חופשיות לרצונותינו, חופשיות לחיות את חיינו בדרך בה בחרנו.

צילום: אירית עמית

אני רצה בין הנשים הצועדות. רובן אינן מכירות אחת את השניה, אך חברויות נפלאות נוצרות.
בדרך אני פוגשת את מרגנית והיא פורחת ומחייכת, כמו הפרח שעל שמו נקראה, על אף 12 שנות עגינותה. 12 שנים שהיא מגדלת לבד ארבעה ילדים. 12 שנים שהיא מחפשת אחר אבי ילדיה שברח לברוקלין וכל מה שהיא מבקשת ממנו הוא שישחרר אותה לחופשי, שיאפשר לה להמשיך בחייה כאישה.

למרות האתגרים מרגנית רואה את האור. היא מחייכת, מאושרת בחלקה, בילדיה, במשפחתה, מאושרת שהצליחה להצטרף למסע הזה ולתת לעצמה את הזמן עם עצמה בסביבת הנשים התומכות.

מרגנית. רואה את האור.

בדרכנו בערבה הצחיחה עצרנו בכמה תחנות רענון. הראשונה תחת עץ השיטה, שם חילקנו להולכות תמרים ומים, ומשם עוד 6 ק״מ נפלאים שהסתיימו בפניה אל בקעה נפלאה בה חיכו לנו מרק חם וירקות חתוכים עם מטבלים. פינוק מדברי. התיישבנו על מחצלות אכלנו ושתינו, וברקע תופפה לנו להקה מדברית תיפוף שהעיר לריקוד בטן. מסביב לאגנינו כרכנו מטפחות צבעוניות רקומות מטבעות זהב, ועם הקצב בא ריקוד החופש המוחלט.
משם לקחה הצעדה אל התחנה השלישיתזולה מדברית עם שייקים טבעיים וצוננים במגוון טעמי פירות טרופיים.

נווה מדבר


נקודה זו הובילה אל שער הנצחון בחוות האנטילופות. הגעתי לשם בריצה לקבל את פניהן של ההולכות. כל אחת עברה בשער הסיום בקצב שלה, אין שעונים, אין תחרות, אין זמני יעד, אין לחץ, אין לאן למהר. הרוגע שבה את ליבי. הן היו נשים אחרות מאלה שאני רואה במירוצי הריצה. היתה להן מטרה אחרת, היתה להן הדרך שלהן, ובכניסה לשער, לצלילי מוזיקה אפריקאית קצבית, נכנסה כל אחת בקצב שלה ובריקוד החופשי שלה. ללא עכבות, ללא מעצורים, חופש מוחלט להיות מי שאת.

צילום: אירית עמית

אימון פילאטיס, ארוחת ערב, יין, ומשם להופעה של דפנה ארמוני ואז לדובדבן שעל הקצפתמסיבה מדברית. כולן רקדו שם. חילוניות, דתיות, חרדיות, שוות בין שוות בהרמוניה שרק נשים יודעות לייצר, במיוחד כשהן שם אחת למען השניה. בסיום המסיבה רקדנו במעגל גדול, האחת מחבקת את השניה, שבט אחיות ביחד.
יום שישי. חמש בבוקר. אנחנו מארגנים קפה ושתייה. הנשים מתעוררות אט אט וממשיכות במסע, עוד 8 ק״מ אל היעדאגם ספיר, דשא ירוק, ברווזים חופשיים, מוסיקה שמחכה להן שיחצו את קו הגמר ואנשים נפלאים שיוצרים דברים נפלאים למען אנשים מחכים לקבלן בחיבוק רחב לפני פרידה.

המסע הזה הוא עבורי מסע של אהבת הזולת, מסע שבו הייתי אניסמדר המחוייכת, האוהבת השמחה. מסע שבו קיימתי את המטרה שלשמה נולדתי וכפי שרבי נחמן כתב: ״חייך תמיד. תהיה בידך מתנת חיים להעניקה לאחרים. לעתים נמצאים אנשים במצוקה קשה, אך אין להם בפני מי להשיח את צרותיהם. אם תופיע כשהחיוך נסוך על פניך תעודד אותם ותזרים בהם חיים חדשים.״ 
רוצה לאתגר את עצמך? הצטרפי אלינו לאתגר החרמון 24.5.19 >> 

כתיבת תגובה