מדלגת למרחקים ארוכים – טייפר, התרגשות וקצת מאחורי הקלעים

זהו. זה עוד פחות משבוע. קשה להסביר את התחושה שמרגישים. נראה לי שזה סוג של תערובת של התרגשות-פחד-שמחה-רצון שיגמר כבר- רצון שלא יגמר לעולם….

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 28.08.2014
בדף הבית
1 תגובות

זהו. זה עוד פחות משבוע. קשה להסביר את התחושה שמרגישים. נראה לי שזה סוג של תערובת של התרגשות-פחד-שמחה-רצון שיגמר כבר- רצון שלא יגמר לעולם. כל פעם המינונים משתנים והעוצמות של כל אחת מהתחושות משתנה

יום חמישי, 28.8.2014 זו פעם ראשונה שאני משתתפת בתחרות בחו״ל שאני לא מכירה את המקום (עד לפני שנרשמתי בכלל לא ידעתי שקיימת עיר שנקראת ״שמוני״), לא מכירה את תנאי השטח ואין לי מושג וודאי לגבי תנאי מזג האוויר הצפויים (מזג האוויר משתנה פה מיום ליום), סוג של ״בוחן פתע״ אבל במתכונת של מבחן מסכם. אם לפני כל תחרות ישנה התרגשות מובנית מעצם התחרות, עכשיו התחושה מקבלת העצמה וגוונים חדשים שמקורם בחוסר הידיעה לקראת מה הולכים.

לפני שבועיים היה מחנה האימונים שאחריו התחיל הטייפר. המחנה היה סוף שבוע אינטנסיבי במיוחד בצפון הארץ (כזכור, צריך לטפס והרבה ולכן צוק מנרה והחרמון מהווים פלטפורמה מצוינת לשם כך). ביומיים וחצי טיפסנו יותר מ-3000 מטר (בערך מה שאני עתידה לטפס בתחרות – ביום אחד) וגמענו עשרות קילומטרים. אחריו הגיע הרגע המיוחל שהביא אתו סופסוף קצת זמן פנוי בסופי שבוע: הטייפר. למי שפחות שולט המונחים, טייפר זה בעצם חלומו הרטוב של כל מתאמן- כמה שבועות לפני התחרות שישנה הורדת הילוך משמעותית: ממשיכים להתאמן אבל לא באותה עוצמה ובעצם נותנים לגוף לצבור כוח לקראת היום הגדול. הכרת המונחים מגיעה יחד עם הניסיון ובמקביל לליווי מקצועי. יש אנשים שלוקחים על עצמם אתגרים כמו מרתון ואולטרה מרתון ומתאמנים לבד. כשהחלטתי לרוץ מרתון היה לי ברור שלאתגרים מהסוג הזה צריך אנשים מקצועיים שילוו וידעו לעשות התאמות במקרים של פציעות, בלת”מים וכ’ו.

אני מתאמנת בקבוצת “אנדיור” (ENDURE) והאדם שבזכותו אני מצליחה לטפס גבוה (תרתי משמע) הוא המאמן המופלא אילן פריש. אין מה להשוות אימונים שנעשים בקבוצה, עם בקרה מקצועית, תוכנית אימונים וליווי לבין אימונים עצמאיים: גם ברמת המוטיבציה וגם בגלל ההתאמה של האימונים למתאמן תוך כדי תנועה. בנוסף לאימונים בכל מה שקשור לתזונה מלווה אותי אבידן כהן- נטורופת ומטפל בצמחי מרפא, שכותב לי תפריט אוכל מסודר שמשתנה בהתאם לעומס הפיזי שאני נמצאת. השילוב של מאמן, תוכנית מסודרת וליווי תזונתי הם שילוב מנצח בעיניי – זה לא רק כמה רצים, איפה ואיך, אלא גם מה אוכלים לפני, אחרי ותוך כדי. מבחינת מה אוכלים תוך כדי אימונים ארוכים או תחרות – זה משתנה מאדם לאדם ואני עדיין בודקת מה מתאים לי. בעיקרון, “אוכל טכני” אני צורכת “בין תחנות” ותוך כדי תנועה. ה”אוכל הטכני” המרכזי שאני צורכת הוא ג’לים של Challange בעיקר בגלל שהם פחות מתוקים ואריזות קטנות יותר שמאפשרות לאכול את זה בלי להרגיש רע אחרי זה. “אוכל אמיתי” כמו למשל לחם עם ריבה, בייגלה וכ’ו וכמובן המשקה המנצח (שביומיום אני לא נוגעת בו מקילומטרים) – קולה. אני משתדלת לאכול כאשר עושים “הפסקות” ויש כמה דקות שבהן עומדים – עצירה בתחנות כדי להירשם או למלא מים.

עוד לא עליתי על נוסחה מנצחת אבל בינתיים השילוב של אוכל אמיתי ואוכל טכני לסירוגין עובד לא רע. עכשיו זה השלב הקשה במיוחד- זה לא מספיק רחוק מהתחרות כדי לחיות בהכחשה שהיא מתקרבת, אבל לא מספיק קרוב בשביל להצדיק את הדופק המואץ והאנרגיות שלא נותנות מנוח לשנייה. אחרי תקופה נפלאה ומפרכת שהתחילה אי שם בדצמבר (באימונים לאולטרה הראשון) וכללה עד היום 2 מחנות אימונים, השתתפות במרתון ירושלים, אולטרה מרתון – “ים לי-ם” (שהיה מטרה בפני עצמו), קימה בשעות הזויות, נסיעות למקומות שבכלל לא ידעתי שקיימים על המפה ושעות ארוכות של טיפוסים אין קץ – אני טסה מחר! מצפה לי תחרות לא פשוטה אבל מבחינתי היא מהווה פרס ומתנה אחרי עבודה קשה בכמה מישורים – גם בעולם הספורט וגם בחיים האישיים בכלל.

מחכה שיגיע כבר מועד הזינוק ובמקביל רוצה שההרגשה של הציפייה לא תיגמר לעולם.

נכתב על ידי ליאת נתנאל

תגובות על "מדלגת למרחקים ארוכים – טייפר, התרגשות וקצת מאחורי הקלעים"

One Comment

כתיבת תגובה