מדלגת למרחקים ארוכים – האולטרה מרתון בשמוני Chamonix ובלת"מים בלתי צפויים / ליאת נתנאל

יום שני, 24.8.2014, 07:00~, מעל שמי ישראל בדרך לג’נבה “זהו! זה קורה!” אני חושבת לעצמי. אחרי קצת פחות משנה של עבודה קשה…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 21.09.2014
בדף הבית
2 תגובות

יום שני, 24.8.2014, 07:00~, מעל שמי ישראל בדרך לג’נבה

“זהו! זה קורה!” אני חושבת לעצמי.

אחרי קצת פחות משנה של עבודה קשה (הן במישור הפיזי והן במישור הכלכלי), ויתורים אין קץ ומיליון תמרונים כדי שאצליח להגיע לרגע הזה – אני בדרך לשמוני עם קבוצה נפלאה כדי לקחת חלק באחד המרוצים המפורסמים בעולם –UTMB (Ultra Trail du Month Blanc). אני עתידה לרוץ את המרוץ “הקצר”- OCC: 53 ק”מ עם 3300 מטרים טיפוס ומעבר לזה שאני יודעת שזה מרוץ שטח והטיפוסים יהיו קשים, אני לא יודעת כלום: מעולם לא הייתי בשמוני, לא מכירה את המסלול, עוד אין לי מושג ברור לגבי מזג האוויר (כמובן שהיו נביאי זעם שטענו שעתיד להיות גשם במרוץ) והכי הזוי: זו פעם ראשונה שאני עומדת לרוץ בין 2 מדינות(!) המרוץ מתחיל בשוויץ ומסתיים בצרפת. אחרי פגישה עם חלק ממתאמני קבוצת אנדיור בנתב”ג, לרבות בלת”מ הזוי שמקורו בחוסר תשומת לב (ארנק וסלולארי שנשארו בתחנת רכבת וחזרה לתל אביב על מנת לאסוף אותם – השמות שמורים במערכת J), אנחנו עולים על המטוס.

בג’נבה אנחנו פוגשים את אילן פריש, המאמן של שבעה מתוך השמונה בקבוצה, שאימן אותנו למרוץ הזה במלוא השליחות והאכפתיות ועצם העובדה שהצלחנו לארגן את זה שיגיע ללוות אותנו בפועל מהווה שדרוג מהותי לכל החוויה. המפגש עם אילן מרגש במיוחד, בעיקר בגלל שהוא סיים יומיים לפני כן מרוץ של 168 ק”מ עם 10,000 מטרים טיפוס בגרנובל, צרפת. ועל זה אני תמיד אומרת כשאומרים לי שאני מטורפת: “אני עוד פיון קטן לעומת מטורפים אמיתיים” (כמו אילן).

“אתה מתכנן ואלוהים צוחק” (1)

אנחנו מגיעים לשמוני ואחרי איחוד מרגש עם המתאמנים הנוספים, שכבר הגיעו מספר ימים קודם לכן,  ולילה ראשון משעשע במיוחד הכולל גם הרכבה של פאזל (כשצריך להירגע לקראת מרוץ- כל האמצעים כשירים), אנחנו קמים ביום שלישי ליום אפור וגשום במיוחד. מוזר קצת להיות באוגוסט במקום גשום וקריר. בעולם שלי אוגוסט זה חודש שמזיעים ללא הפסקה ומחכים שיגיע כבר החורף. אנחנו נפגשים כדי לעלות עם רכבל לגובה של 2000 מטרים כדי להתרגל קצת לאוויר הדליל. להתרגל?! לא הייתי אומרת. זו הייתה בעיקר תחושה של פטישים שנופלים על הראש, אבל כנראה שזה חלק מההסתגלות. גשם ורוח בחוץ ובכל זאת הוחלט שאנחנו עתידים לרוץ למטה עד לשמוני כדי לתרגל את תוואי השטח ובכלל לרוץ קצת באזור. המקום – עוצר נשימה. מרגיש כאילו רצים בסצנה מתמשכת מהסרט “שר הטבעות” (אבל בגרסה הצרפתית). יורד עלינו גשם מעיק וריצות בירידה הן מהריצות הפחות אהובות עליי (וזה בלשון המעטה). אני רצה אחרונה בקבוצה אבל לוקחת את זה בקלות. יבורכו החברים שלי שעשו כל הזמן סיבובים לבוא “לאסוף את האחרונים” (ובמקרה הזה – אותי).

אחרי כמה זמן, לא ברור מתי, נקעתי את הרגל. כאב חד שמפלח את הקרסול ומלווה בצרחות ובכי של כמה דקות שנראו כמו נצח (ואני שונאת להיות מהבנות שעושות סצנות). כבר לא היה לי ברור על מה הבכי – כואב? מתסכל? כי עולה רמת ההיסטריה למינונים שגם האדיש באדם לא יהיה מסוגל להכיל? לא ברור. כל שאני יודעת זה שיש לי תחרות עוד יומיים ואני עם קרסול שלא ברור לי איך אני מצליחה להגיע למלון מהנקודה שהיינו בה. בהתחלה בקושי יכולתי לדרוך על הרגל, אח”כ עברתי להליכה ובסוף לריצה ממש קלה בעיקר כדי להגיע כבר למלון ולראות מה גודל הנזק. הגעתי למלון וניסיתי לקבל תמונת מצב. הקרסול שלי היה נראה כאילו החלטתי להזין אותו בסטרואידים והתנפח למימדים הזויים. יחד עם הגדילה שלו, ביחס לינארי, נסקה ההיסטריה שלי ואיתה המחשבות של: “מה אני עושה פה? אני בכלל לא צריכה להיות פה?!”.

החלטתי להישאר בחדר ולא להצטרף לשאר הקבוצה לארוחת צהריים. בסיטואציות כאלה אני צריכה זמן לבד להירגע. החברים לא ויתרו וקצבו לי איחור של חצי שעה שלאחריה אני מחויבת להצטרף. אילן בא לבדוק מה קורה עם הקרסול והרגיע שהכל בשליטה. להוסיף עוד לחץ למערכת היה מיותר ודווקא גורם מקצועי שאומר שאת התחרות הזו אני עושה ויהי מה השתיק קצת את המחשבות האיומות שניסו להחליש ולעורר תבוסתנות שלא במקומה. חשבתי לעצמי שאם זה לא היה הזוי, זה אפילו היה מצחיק – התחרות הזו עתידה להיות אולטרה מרתון שני שארוץ עם קרסול נקוע. גם במרוץ “ים לי-ם” רצתי עם קרסול נקוע, אך שם לפחות היה לי שבוע להתאושש. פה גם את זה לא היה, בקושי יום וחצי. אחרי שנרגעתי קצת, עדיין הייתי אפופה באפרוריות שבאופן לא מפתיע הלמה את מזג האוויר שהיה בחוץ, אבל הבנתי שלשום מקום חיובי לא אגיע עם מצב רוח ירוד והחלטתי שלא משנה מה, עד שלא נופלת לי הרגל, אני רצה ובעצם, גם אם כן תיפול, ארוץ על הידיים.

“הכנות, התרגשות והיום הגדול”

יום לפני המרוץ נפגשנו כל השמינייה כדי לארגן את ציוד החובה ולאסוף את מספרי החזה. מי שחשב ששרשרת חיול שייכת רק לצה”ל, שיחשוב שוב. הכל מאורגן וצמוד להוראות באופן מעורר השראה ממש. כאשר אספנו את מספרי החזה באיזה שהוא מקום קיבלתי אישור רשמי לזה שמחר אני משתתפת. החלטתי ביני לביני שגם אם אצטרך ללכת חלק ניכר מהמסלול אני לא מוותרת. אנחנו מתעוררים לפני השמש. כרגיל, אני מעירה את השעון ומתחילה להתארגן. פעם ראשונה שאני יוצאת למרוץ כשאני ישנה בחדר עם עוד חברה שגם משתתפת. אנחנו מתארגנות בשקט ובסדר מופתי ויוצאות לפגוש את השאר. כולם עולים לאוטובוס לנסיעה של שעה פלוס לנקודת הזינוק. יש שקט, כל אחד לעצמו. באופן מפתיע אני אפילו מצליחה לישון קצת. אנחנו מגיעים ל-Orsières , שוויץ. עיירה קטנטונת שהכל ירוק מסביב ונראה כי פרט למרוץ הזה שעובר דרכה פעם בשנה, שום דבר לא יכול להפר את השקט וההרמוניה ששוררת שם. הזמן עובר בעצלתיים ואנו מתקדמים לנקודת הזינוק. נקודת הזינוק וכל המתאספים בה נראים לי כמו דמויות מסצנה של סרט אגדות – יש איזה שהוא ניגוד בין האנרגיות המטפסות של הרצים לשלווה והשקט שהמקום משרה. אני דוחקת כל מחשבה תבוסתנית לגבי הקרסול ונותנת לאדרנלין את הבמה. אחרי עבודה כל כך קשה, מגיע לו מקום של כבוד וסולו משלו.

אנחנו מזנקים. אחרי זמן קצר אריק, חבר בקבוצה, ואני שמים לב שאנחנו רצים רוב הזמן באותו הקצב ובלי לומר שום דבר רשמי או מחייב אנחנו רצים יחד. המסלול עצמו עתיד להיות 2 עליות אגרסיביות מאוד ועלייה אחת “מחולקת” – עליה ירידה עליה. הפרופיל של העליות הקשות מקבל את המינוחים ביחס לצוק מנרה (כך יותר קל לנסות לאמוד עד כמה זה יהיה קשה): אחת קצת יותר קצרה מהעלייה של מנרה והשנייה קצת יותר ארוכה. הדיון של עליות “קצרות” או “ארוכות” בכלל לא נסוב סביב קילומטרים אלא סביב גובה. לקילומטרים אין שום משמעות בשלב הזה. אני משתדלת תוך כדי תנועה ליהנות ממש שיש מסביב – להרים את הראש ולהסתכל. הנוף מדהים ביופיו, ממש לרוץ בתוך גלויה: הרים מושלגים, ירוק בלתי נתפס, נחלים זורמים ואפילו מפגשים משעשעים עם פרות בדרך ושוויצרים/צרפתים שמעודדים ומצלצלים בפעמוני ענק.

העלייה הראשונה עוברת די מהר ואפילו לא קשה במיוחד. בירידה ממנה אני חוששת בגלל הקרסול וברור לי שזה מעכב אותי אבל כל אלמנט הזמן אינו רלוונטי. אני בתחרות עם עצמי ומאחר ואני גוררת איתי רגל סוררת, כל עוד אני לא מחמירה את המצב, אני מנצחת. העלייה השנייה כבר יותר תלולה. לא זכורה לי עלייה כזו בשום אימון. אריק ואני שומרים על קצב טוב ואני די המומה שאני עוקפת אירופאים אחד אחרי השני: להם יש את ההרים האלה כל השנה! איך יכול להיות שאני עוקפת אותם?! קצת לפני סוף העלייה אריק ואני נתקלים באריק שוהם, חבר נוסף מהקבוצה. ראיתי אותו שוכב על הרצפה וחשבתי לעצמי מה זו ההפסקה הזו? קדימה! לעבודה! חייכתי אליו ואמרתי: “יציאת מצריים קטנה לידנו! יאללה קום!” הוא חייך והמשיך איתנו. רק בדיעבד הסתבר לי שעצר כי נתפסו לו השרירים… התחלנו את הירידה – אלימה וקטלנית. ולא משנה כמה נעזרתי במקלות ההליכה שלי פחדתי פחד מוות. כל אירופאי שחייכתי אליו כשעקפתי אותו בעלייה טס ועקף אותי בירידה בלי למצמץ.

הגענו לתחנה השנייה ופגשנו את המלווים שלנו. אי אפשר להסביר עד כמה מפגש עם פנים מוכרות וחיוך נותן זריקת אנרגיה. זה יותר חזק מכל איזוטוני/שוקולד/קולה. המשכנו לקראת העלייה השלישית שבעצם מסיימת את המרוץ – אחריה נשארים רק 8 קילומטרים בירידה כל הדרך עד לשמוני. חשבתי לעצמי אבל עוד לא אמרתי מילה – נו טוב, זו עליה קטנה – מחולקת בכלל ל-2 עליות. קטן עלינו.

“אתה מתכנן ואלוהים צוחק” (2)

התחלנו לעלות ואחת אחרי השני חטפנו את ה”קיר”. אחרי המרוץ היה לנו דיון אם זה הקיר המפורסם של מרתון או סתם התייבשות. אריק הרגיש לא כל כך טוב בהתחלה וכשהתאושש התחלתי אני להרגיש שאני לא מצליחה לטפס. לא הכרתי את התחושה הזו. עליות זו הנקודה החזקה שלי ופתאום לא היה לי אויר והרגשתי שהרגליים לא זזות. עצרנו, אכלתי משהו ואמרתי לו “קדימה”! לא מוכנה לעצור עד שמגיעים לתחנה”. עלינו ועלינו וכשכבר הייתי בטוחה שאני רואה את הבקתה שאליה אנחנו אמורים להגיע גיליתי עוד עליה מציקה שיש לעלות. בשלב הזה שלפתי את נשק יום הדין: “ספירת צעדים”. אני לא אעצור לא משנה מה. אז למי שתהה – 470 צעדים, זה המחיר שההחלטה הזו גבתה.

הגענו לתחנה, התיישבנו קצת ועדיין הייתי מסוחררת אבל אמרתי – יאללה! בוא נסיים עם זה והתחלנו לרדת. הירידה הייתה לי קשה, בעיקר ברמת הפחד – לסיים את התחרות שנייה לפני הסוף בגלל הקרסול מתסכל יותר מלא לצאת אליה בכלל. לאט לאט שמוני התחילה להתגלות מבעד לעצים הסבוכים ואיתה הדופק וההתרגשות התחילו לטפס עוד יותר. התחלנו לעקוף בלי סוף אנשים בדרך למטה וקיבלנו קריאות עידוד ללא הפסקה. בסופו של דבר הגענו לעיר ושמתי לב שאנחנו מגבירים מהירות! מי היה מאמין שעוד היה לנו כוח לסיים בריצה מהירה אחרי היום המטורף הזה. התקדמנו עוד ועוד ולא הפסיקו למחוא לנו כפיים. לקראת השער פגשנו את אילן שצילם אותנו מגיעים לקו הסיום. קשה לי לתאר במילים את התחושה והאנרגיות שהיו בקו הסיום. אני מאמינה שהתמונה הזו יכולה לתת מושג יותר טוב ממילים.

אני לא בטוחה שגם בטווח של כמה שבועות אני יכולה להסביר את ההרגשה והמשמעות של סיום תחרות כזו. 10 וחצי שעות על הרגליים, נוף ותוואי שטח המשתנים ללא הפסקה, מלחמה פנימית עם האיברים שמבקשים “די!” וההתחלה הלא מוצלחת עם קרסול נקוע. דבר אחד היה לי ברור ברגע שהוזנקנו והתחזק מאז שחזרתי לארץ: הצלחה אינה נמדדת בכך שאתה נמנע מנפילות. הצלחה נמדדת בכך שלמרות שאתה נופל אתה קם ולא מוותר. כמות הפעמים שיכולתי לוותר בתקופה שהכינה אותי למרוץ הזה היא אינסופית והשיא היה עם הנקע שהיה יכול להשבית אותי ולהוריד לטמיון תקופה ארוכה של הכנות וציפיות. המסוגלות לא לוותר ולהיבנות מנפילות היא הכוח המניע והמנגנון שמאפשר לצלוח את האתגרים האלה.

ומה היעד הבא?… אחרי החגים אחשוב על כך.

נכתב על ידי ליאת נתנאל

תגובות על "מדלגת למרחקים ארוכים – האולטרה מרתון בשמוני Chamonix ובלת"מים בלתי צפויים / ליאת נתנאל"

2 Comments

כתיבת תגובה