מאפס ל-50 ק״מ בשנה

טלי גוטליב התחילה לרוץ לכבוד יום הולדת 40. היום, בגיל 41, היא מחזיקה מדליה שקיבלה כשסיימה את מקצה ה-50 ק״מ בתנ״ך תש״ח. החיים בדופק גבוה

מאת: מורן מישל
בתאריך: 25.10.2018
הכירו את
0 תגובות

הכל התחיל ביום הולדת 40 שזה היום בו החלטתי שאני מתחילה לפנות זמן לעצמי ולא רק למלא את הזמן בגידול ילדים.

התחלתי לרוץ 100 מטר ולאט לאט הגדלתי מרחקים. החיבור שלי עם עולם הספורט היה מיידיהרגשתי סיפוק גדול והרגשה עילאית אחרי כל אימוןהקושי הגדול היה במציאת האיזון הנכון בין המשפחה לספורט ולקריירה אבל התמכרתי לריצה ולהישגיות, התחלתי להשתתף במרוצים של 10 קמ, המשכתי לחצאי מרתון ולאחר שני חצאים הרגשתי שאני רוצה לעשות אתגר משמעותי באמת, ריצה שתיקח את היכולות שלי לקצה ובצעד אמיץ אמרתי בקול רם שהחלום הגדול שלי הוא לרוץ ריצת מרתון.

הבנתי שאני צריכה הנחיה, הדרכה והסבר מהו מרתון בכלל? במה כרוכה ההכנה? כמה זמן? וכך הגעתי למאמן שלי דורון בוכריס, המאמן את קבוצת DoRun DoFitness ברמת גןגבעתיים.

עוד בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה אותו כמאמן. הוא עשה עלי רושם כמקצועי ביותר, בלי טיפת חרטטנות, עם צניעות מרשימה וכאן בעצם קיבלתי את ההחלטה החשובה ביותר ובעקבותיה עשיתי את קפיצת המדרגה המשמעותית והגדולהדורון אמר לי משפט אחד שעד היום אני זוכרת: “תקופת ההכנה זה המרתון האמיתי, זמן ההכנה הארוך והאימונים הקשים בכל מזג אוויר, יש בהם סיפוק אדיר ובסוף זו הרגשה עילאית להגיע לקו הסיום של המרוץ.“    

במשך 20 שבועות של אימונים ארוכים עם נחישות וכוח רצון לא ויתרתי לעצמי בשום שלב והרגשתי סוג של התמכרות לסבל. בכל מזג אויר בחורף יצאתי לריצות הארוכות, ולא פעם גם בגשם שוטף, אך כשיש מטרה בסדר גודל כזה עושים הכל כדי להצליחוכך בפברואר השנה סיימתי את המרתון הראשון שלי בתל אביב בזמן 4:05. זה בדיוק השלב שהבנתי שמותר וצריך לחלום ולאתגר את עצמך.

זמן מה לאחר המרתון, באחת השיחות עם דורון על מחשבות ליעד הבא הוא אמראת חייבת לעשות פעם בחיים ריצת אולטרה מרתוןואני עניתי, בלי להבין יותר מדי את המשמעות, שאם אני חייבת אז מעדיפה לסיים את זה עכשיוזה הרגע שיכולתי להודות שאני כנראה לא ממש ב״קו השפיות״.  שיתפתי את בעלי ברעיון, והוא פרגן מיד אבל חשב שאני קצת לא נורמאלית, בכל זאת יש לנו 4 ילדים קטנים ואני עובדת במשרה מלאה, אבל החליט להירתם למשימה כי הבין עד כמה אני באמת רוצה בזה. וכך ברגע, בלי יותר מידי מחשבה, נרשמתי לאולטרה מרתון תנך תשח.

כאן התחיל מסע משותף עם דורון, מסע של 22 שבועות שבהם למדתי לאהוב את ריצת השטח, ליהנות מהנופים, לאהוב את הכאב, העייפות והקושי ואפילו להתמכר להרגשה הזו5 אימונים בשבוע בשעות הזויות בחום ובלחות, ריצה שמתחילה בחושך ומסתיימת בחום הגדול של חודשי הקיץ, ריצות ארוכות בהר איתן.

ממש בשיא ההכנות, באחת הריצות הארוכות, חודשיים לפני המרוץ, נפלתי בהר איתן, שברתי את היד וקיבלתי מכה חזקה ברגל, פציעה שהשביתה אותי לשלושה שבועות ולאחריה הגיעה הנפילה המנטלית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לאסוף את עצמי מחדש ולחזור להתאמן, הבנתי שהחלום הגדול מתרחק ממני בצעדי ענק. שלושה חודשים שבהם התאמנתי הלכו לפח. שאלתי את עצמי אין ספור שאלות שלא היו לי עליהן תשובות, אך לשמחתי הגדולה דורון לא וויתר, אמר לי בדיוק את המילים שהייתי צריכה לשמוע באותם רגעים, האמין בי והחזיר לי את הביטחון.

מהרגע שחזרתי לשגרת האימונים החלטתי שלמרות שלא התאמנתי 3 שבועות במהלך החודשיים החשובים לפני ההכנה אני עושה את זה ומוכיחה לעצמי שהכל אפשריהחלטנו ביחד שאת המסכמת שלי אני עושה במרתון התנך, רק שההחלטה שלנו התקבלה ערב לפני, פניתי  לעופר פדן שמיד נענה בחיוב ואמר לי להגיע למחרת ב-4:30 בבוקר.

ההנחיות של דורון היו ברורותזה לא מרתון לתוצאה אלא לרוץ כאילו אני רצה בריצת אולטרה עם כל המשמעויותהריצה במרתון היתה מאתגרת עם נוף היה מרהיב, עליות שלא נגמרות וחום מטורףאבל עשיתי את זה, רצתי 42.2 קמ במרתון התנך בזמן 4:50 דקותכשסיימתי  את מרתון התנך ידעתי שאני מסוגלת, אין יעד שלא אצליח להשיג, אין מטרה שלא אכבוש.

את חווית האולטרה קשה מאוד לתאר במילים, זינוק ב-2:30 לפנות בוקר אחרי יומיים ללא שינה מרוב ההתרגשות, אדרנלין בשמיים, לחץ מהלא נודע, מתפללת בלב ומאחלת לעצמי לחצות את קו הסיום על שתי רגליים ואם כבר לסיים אז עם גביע ביד.

52.7 קמ הייתי מרוכזת, ממוקדת מטרה, מקבלת כל מכשול, כאב ועלייה באהבה גדולה, הכרתי רצים מדהימים בדרך, הרגשתי בענניםהיו רגעים בהם דילגתי כאיילה ונהניתי מהדרך והיו רגעים שטבעתי בבוץ ובמים והרגליים היו כבדות. ב-6 קמ אחרונים זכיתי לליווי מבעלי שתמך, פרגן ועודד אותי ואז בקמ ה-50, כמו מלאך משמיים, הופיע עופר עם מוזיקה, ריקודים ויין, הרמנו יחד כוסית לחיים והמשכתי לדרכיבחצי קמ האחרון ראיתי את המאמן שלי עומד בקו הסיום מלא גאווה וזה מה שנתן לי את הדרייב לסיים את המרוץ עם חיוך ענק על הפנים.

לסיכום, קחו לכם מאמן שאתם מתחברים אליו, שיהיה המנטור הפיזי והפסיכולוגי כפי שדורון היה עבורי,  שידע  מתי לתת על הראש ומתי להגיד מילה טובה וכמובן כמו שבמקצועיות ברמה הגבוהה ביותר הצליח להוציא ממני יכולות שלא ידעתי שקיימות אצלי, פשוט מאמן במלוא מובן המילה.

תאתגרו את עצמכם כל פעם מחדש כי זה הדלק שלנו בחיים, תגלו שאין דבר העומד בפני הרצון ובפני הנחישות, לא לפחד לחלום בגדול כי חלומות נועדו להתגשם, להעז, להאמין בעצמכם, כי באמת הכל אפשרי.

כתיבת תגובה