מאמנת ומתאמנת – שתיים באחת

למה מאמנת ריצה צריכה מאמן, ומה קורה כשהיא מדלגת בין התפקיד שלה כמאמנת לתפקוד שלה כמתאמנת? הצצה פנימה

מאת: טל הורוביץ
בתאריך: 11.02.2019
בלוג
0 תגובות

בכל בוקר אני מתעוררת ומסתכלת על הדף שתלוי על הארון, מחולק לשבועות ולימים, ובכל משבצת המשימה היומית הראשונה שלי, האימון הבא בדרך אל המטרה החדשה שהצבתי לעצמי.

האמת? יש ימים בהם אני רק מחכה לראות את המשבצת הבאה בה לא כתוב כלום, יום המנוחה שאין הכרח להתעורר בו לפני חמש בבוקר כדי לצאת לאימון.

רגע! אין הכרח? מה את אומרת? הצחקת אותי!” השעון המעורר מגחך עלי בבוז ומזכיר לי שיום המנוחה שלי הוא לאו דווקא יום מנוחה עבור כולם. השלמת שעות שינה לא באה בחשבון, בכל אופן, לא על חשבון המתאמנים שלי, שמחכים לפרץ מוטיבציה אנרגטי.

המתאמנים שלי בטח בטוחים שאניעלאנושיתושנורא קל לי להתעורר בכל בוקר לאימונים. אולי עדיף שיחשבו כך, כי ככה יש להם מודל שהם שואפים אליו ומקבלים ממנו כוחות. אבל לפעמים אני מתזכרת אותם שגם לי קשה, גם לי קר לצאת מהמיטה בבוקר, גם אני מקללת את המאמן שלי ששלח אותי לעוד אימון עליות, בשש מעלות בכרמילהבני ברית או בסידני עלי הבלתי מתפשרת.

לפעמים מקללת את המאמן

החיבור בין המאמנת למתאמנת שבי הוא חיבור מעניין. שני צדדים מקבילים שבסוף, בנקודה רחוקה באופק, מתרכזים אל אותה נשמה.

מאז שהתחלתי לרוץ, אני מתרגלת תנועה בין מטרות. בכל פעם מציבה לעצמי מטרה קטנה או גדולה וסוללת את הדרך אליה.

אחד הדברים שאני בוחרת להעביר למתאמנים שלי הוא שיקוף של טל המתאמנת, על הקשיים וההתלבטויות, העומסים והכישלונות, וכמובן ההצלחות. אני מאמינה שזה עוזר להם בבחירת המטרות שלהם וגם נותן להם פרספקטיבה של ניהול קושי והתעמתות עם השדיםשמגיעים להפריע בדרך. זה משמעותי במיוחד עם מתאמנים בראשית דרכם, עבורם במיוחד ההבנה שאני חווה את אותם קשיים כמוהם מקרבת ושוברת את הפחד, ולרוב פשוט גורמת להם להשתפר ולקבל בטחון.

יש תקופות, כמו שכבר כתבתי בפרק הקודם, בהן המוטיבציה שלי בטעות מועדת ונוקעת את הרגל, מאטה את עצמה, וזה עלול להשפיע באופן ישיר על אלו שנמצאים מסביבי.

שאלו אותי למה אני חייבת שתהיה לי מטרה, ולא רצה להנאתי בלי יעד. היעדר מטרה מול העיניים עלולה לטשטש לי את הדרך, וגם אם זה רק לרגע קצרצר זה משהו שאני לא רוצה שיקרה. בשום מצב. אני משתדלת לשמור על הרעב שלי לריצה פעיל כל הזמן, פשוט כי זה כוח ההנעה שלי, זו ההתפתחות והגדילה שלי.

לפעמים המטרה היא פשוט ליהנות

יש תקופות בהן המטרה מתרכזת בהנאה בלבד. לא בשיפור זמנים או הארכת מרחקים, לא בעלייה במשקלי עבודה בחדר כושר או הספק אחר, אלא פשוט בשמירה על שיגרה, ובתקופות האלה אני תמיד מרגישה שאני מעמידה את עצמי במבחן עד כמה אני יכולה באמת לשחרר ממטרות גדולות וארוכות טווח. הראש מתחיל לקרקר, הפרפרים בבטן מתעוררים ומבקשים למצוא איזה מירוץ או אתגר חדש ומרגש. זה קשה.

מישהו פעם אמר לי להיזהר לא לשחוק את עצמי, כי אחרי הכל, כשהעבודה היא גם התחביב, קשה לשמור על הפרדה. ואכן, קו דק מפריד בין המאמנת למתאמנת שבי, קו כל כך דק וכמעט בלתי נראה, ואולי רק אני מתעקשת לדמיין אותו משורטט בראש?

מאז שהתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים, הבנתי שאני צריכה שותף, מאמן שירוץ איתי קדימה, שיבין, יכוון וגם יחשב וירסן איתי את הדרך שלי. בדיוק כמו הדרך עושה עבור ועם המתאמנים שלי. בתקופה קצרה בה ניסיתי להתאמן עצמאית, הרגשתי שאני לא אובייקטיבית, לא מציבה לעצמי רף מספיק גבוה, לא קשה עם עצמי מספיק, לא מבקרת את עצמי ומנערת את עצמי כשצריך. ולא, כשלוטן, החבר הכי טוב שלי, מנער אותי זה לא תמיד מספיק. לפחות לא בכל מה שנוגע באופן ישיר למטרה.

גם מאמנת צריכה מאמן

בשיגרה הזו, של להתאמן מצד אחד ולאמן מצד שני, אני מרגישה שאני בבית ספר המושלם לאימון ולהשגת מטרות. אני סופגת מהמאמן שלי כל כך הרבה ידע ונסיון, חווה אותו דרך הרגליים, מעבדת אותו בראש ומתוך זה מסיקה, מחדדת, מזקקת את הצרכים של המתאמנים שלי, ומעבירה להם את הידע החדש. כמו סוג של משפך. מכירים את הסרטתעביר את זה הלאה“? אז כזה.

מתאמן שלי שאל אותי לפני כמה זמן למה אני מאמנת ולמה דווקא מאמנת ריצה. שבועיים אחרי כן מתאמנת שלי שאלה אותימה אני עוברת שם בכלל, בריצה הזו למרחקים ולגבהים חדשים בכל פעם?

על שתי השאלות לקח לי זמן לענות. הייתי צריכה הרבה זמן עם עצמי במדיטציה ותרגול נשימה, ריצת סולו ודף שספג אינסוף מילים עד שמצאתי את התשובה, וגם אז אני לא בטוחה בה במאת האחוזים.

מעבירה את זה הלאה

לגבי האימון, אני מעבירה את זה הלאה, בצורה הכי נקייה שאני יודעת. מה שעובר אלי מהדרך, את החוויות וההתמודדות אני מנסה על עצמי ומרגישה שזו דרך הלמידה והגדילה הטובים ביותר לכל מי שרק רוצה, כי כולם יכולים להתחיל לרוץ (בתנאי כמובן שהם בריאים ואין להם מגבלה, כן?), השאלה היא אם הם רוצים ומה הם יכולים ומוכנים לעשות כדי להשיג את זה.

לגבי הריצה שלי, זו הופכת אותי לדבר נקי יותר, מוציאה ממני כנות שאני לא מצליחה למצוא בשום מקום אחר. איזאק, מאמן הקפואירה הראשון שלי אי פעם, אמר שהגוף לא משקר אף פעם, שבזמן תנועה רואים את הכל, כל המחשבות, הרגשות, הפחדים, הדילמות, הכל עובר דרך התנועה, דרך ההתקדמות. אני מאמינה שאני פשוט יוצרת בעצמי דרך הריצה, משהו חדש ושונה. אני חוקרת את עצמי מחדש, נכנסת לעומק ומוצאת את הכוחות שיש בי להתמודד עם כל השדים שיבואו, והם תמיד באים. כל אתגר שאני מציבה לעצמי פותח לשדים חדשים עוד דלת חדשה להכנס בה, ואז מגיע הזמן שלי לכסח את השדים האלה, לצאת חזקה יותר מאותה הדלת שהם נכנסו בה, בסוף המנהרה. כך אני יודעת שהשגתי את המטרה שלי. וכשהרעב שוב מתעורר, אני חוזרת ומחפשת את המטרה הבאה.

מנצחת את השדים

אני לא יכולה לקרוא את המחשבות של המתאמנים שלי, ולא יכולה לחוות את החוויה דרך העיניים שלהם, אבל אני חווה את עצמי בדרך דומה, לכן אני יכולה להקשיב להם, לשאול את השאלות הנכונות, או פשוט להסתכל להם בעיניים ולהבין לבד.

*

טל הורוביץ.

רצה למרחקים ארוכים, מאמנת ריצה וכושר.

הכל אפשרי“.

כתיבת תגובה