לכל אחד יש את היער שלו

הביקורים הראשונים ביער בן שמן לא היו מסוג הזיכרונות שמספרים עליהם בקול רם, אלא אם רוצים לצחוק על עצמנו. בביקור אחד הלכתי…

מאת: לירון תמם
בתאריך: 13.11.2020
בלוג בנושא בלוג בנושא ריצה
0 תגובות

הביקורים הראשונים ביער בן שמן לא היו מסוג הזיכרונות שמספרים עליהם בקול רם, אלא אם רוצים לצחוק על עצמנו. בביקור אחד הלכתי לאיבוד ושוטטתי בלי כיוון, עד שמצאתי את הכביש ומשם רצתי בחזרה לחניון, רק בשביל לגלות שמשלחת חיפוש יצאה ליער לחפש את האח האובד. ביקור אחר נגמר על הפנים, עם שריטות ושפשופים ברגליים ובידיים.

ובכל זאת, מזה שלוש שנים וכמעט בכל יום שישי, אני יוצא מוקדם בבוקר, עוד לפני שעולה האור הראשון, ונוסע אל היער להצטרף לריצה קבוצתית. מי שלא יודע, ביער יש אינספור מסלולים, גם היום אל תשאלו אותי איך מגיעים מנקודה לנקודה, במרביתם סביר שאלך לאיבוד בשלב מסוים.

קצת על יער בן שמן

יער בן שמן נמצא בין מחלף בן שמן למחלף מודיעין- לא הרחק מהעיר, על כביש 443 שמוביל לכביש 1, ולא רחוק מההצטלבות שמובילה לכביש 6. זו ריאה ירוקה של 21 אלף דונם, למעשה זו אחת הריאות הירוקות הגדולות בישראל.

מדי בוקר מגיעים אל המקום רצים, רוכבים והולכים. בימי שישי, אפשר למצוא שם חבר’ה שעשו קמפינג ביער ואם מגיעים מספיק מוקדם, אפשר לשמוע עדיין רמקולים מנגנים מוזיקה ממסיבת טבע שנערכת במקום.

בשלוש שנים שאני רץ ביער, הוא לא השתנה הרבה. עדיין אין שם תאורה במסלולים השונים, כך שאם יוצאים לרוץ מוקדם צריך לקחת פנס ראש, ועדיין אין ברזיות. מה שכן השתנה זו התפאורה של נקודת הפתיחה. לפני שלוש שנים עמדו שם בעיקר מכוניות חונות, היום יש אינספור דוכני אוכל, שתייה ודוכנים למכירת ציוד ספורט ובפרט אופניים. במובנים מסוימים  זה מזכיר יותר יריד מאשר יער.

הרבה יותר מריצה

אם ישאלו אותי, אכחיש כל קשר ואטען שזה לא יכול להיות, אבל האמת היא שאני נהנה מהריצות ביער. יש בהן משהו מיוחד. הן פחות קצרות מריצות בשבת, פחות מהירות מריצות באמצע השבוע, הן לא פחות קשות, בגלל המתווה (סליחה על הקלישאה) ואופי האימונים, ובכל זאת הן יותר מהנות.

האימון בדרך כלל רוצה במשך זמן משתנה בשטח, כמעט בכל פעם במקום אחר, לאחר מכן אימון עליות (שוב- במקומות שונים בכל פעם) ואז חזרה לרכב. עדיין זה הרבה יותר מהנה מריצות ארוכות.

זה מתחיל כבר בערב לפני. בדרך כלל מאחר ובשאר השבוע אני רץ לבד, אז לא מפריע לי כל כך מתי אני יוצא בבוקר, לכן בערב אני מרשה לעצמי להירדם באופן טבעי מול המסך לפני שאני הולך למיטה.

בימי שישי מאחר ואני צריך להיות בנקודת המפגש במצפה מודיעין (אחת מנקודות הכניסה ליער) סביב השעה 5 בבוקר, ויש לי עשרים דקות נסיעה לשם, אז אני מתעורר חמישים דקות לפני בשביל להתארגן. זה אומר שלילה לפני אני צריך להיכנס למיטה באופן מתוכנן סביב עשר בערב. עד אז אני דואג להכין לעצמי ארוחת ערב, לראות סרט או כל דבר אחר, לא לבזבז את הזמן לחינם.

בבוקר כשאני קם ויוצא מהבית, הדברים מתנהלים בריטואל קבוע. בוחר לעצמי מוזיקה שמתאימה לדרך ולשעה, רצוי משהו שיכול לעורר אותי עד כמה שאפשר ומתחיל לנהוג. רואה את האנשים שמסיימים את היום לפני שעולה הבוקר, ואת אלה שמתחילים את היום עוד לפני שנגמר הלילה. יש מאלה ומאלה. למרות השעה המוקדמת, יש תנועה ערה בכבישים, חלק מהנהגים נוסעים בעצמם להתאמן במקומות שונים, וזה תמיד מעודד לדעת שאתה לא הפסיכי היחידי שמתעורר בשביל זה בשעה כל כך מוקדמת.

אחד הדברים שהריצה ביער נתנה לי, זה לא לפחד מהשטח. במשך לא מעט שנים לא הבנתי למה זה טוב ואיך אפשר לעשות את זה, מה עוד שאני בן אדם עירוני וטבע לא בהכרח מדבר אלי. אך האימונים ביער שינו אצלי את הגישה, לפחות בכל מה שקשור לעניין של הפחד ולמה זה טוב. אמנם לא מדובר על ריצות שטח קשוחות סטייל אולטרה ועדיין, זו ריצה מאתגרת. צריך לדעת איך להניח את כף הרגל, בשביל לא להחליק, לא ליפול, לא להאיץ מהר מדי במקומות שזה לא אפשרי. בימים גשומים האתגר מחייב, האדמה בוצית ויש שלוליות שאפשר למעוד בהן.

אחר כך, לפי הסדר, מגיעות העליות. יש מקום קבוע ויש מקומות חלופיים. יש עליות קצרות ויש עליות בינוניות או ארוכות. יש עליות שנספרות בזמן ויש כאלה שנספרות בכמות. היחס שלי לעליות הוא לא חד משמעי. מצד אחד, הן קצרות- דקה-דקה וחצי, גג, הרבה יותר קצר ממקטע של ריצה מהירה. מצד שני, צריך להחזיק אותה, להתאמץ, וכשמסיימים מרגישים אותה היטב- בריאות וברגליים. המחשבה שאחרי כל עלייה יש ירידה, בהחלט הייתה יכולה לנחם, אלמלא הייתה מגיעה אחריה עוד עלייה, וחוזר חלילה. יש איזה חשש בהתחלה, הוא לא נעלם גם במהלך העלייה, אך עם הזמן רוצים לחשוב שאפשר לחיות איתו ומגלים שבעלייה הבאה הוא חוזר להופיע- אולי הגוף יתמוטט ומה הסיכוי לעשות את זה במשך זמן ממושך? צחוק הגורל, מאזור העליות בחזרה אל הרכב, יש ריצה של שני קילומטר בערך, בעלייה.

כאמור, ריצה ביער היא שונה מריצות אחרות, לפחות עבורי היא יותר “חברתית”. במהלך השבוע אני רץ לבד עם נגן מוזיקה נטו, כך שכאן יש לי הזדמנות לשוחח שיחות, יש עם מי והקצב מאפשר את זה, לפחות עד לשלב של העליות, אז גם לדבר עם אלוהים זה בלתי אפשרי. למרות שזו ריצה יותר חברתית, עדיין אני תופס אותה בתור כזו שהיא הרבה יותר מאתגרת ומיוחדת. כי להבדיל מריצה בפארק או בטיילת, גם אם זו ריצה יותר איטית, היא עדיין דורשת הרבה יותר תשומת לב (במיוחד אם בצידי הדרך מופיעות משום מקום פרות, ואינך יודע אם אתה אמור להמשיך כרגיל, לעצור ולתת להן לעבור או להשפיל מבט ביראת כבוד)

אך מעבר לכל זה, זו ריצה בה מרגישים שהרווחנו את זה. עשינו את העבודה. קמנו מוקדם, התארגנו, נסענו ליער, רצנו, עשינו עליות, ובדרך חזרה אני מרגיש שהרווחתי את ארוחת הבוקר, את השנ”צ של שישי, עבדנו כמו שצריך, עד שבוע הבא.

מה עכשיו?

זו תקופה מוזרה, מניח שאני לא היחידי שמרגיש ככה. אני מתאמן 5 ימים בשבוע, אימון אחד קבוצתי ועוד ארבעה אימונים לבד. אין שום דבר באופק ומה שיש, הצפי שיידחה או יתבטל. נדמה שהחיים שלנו באופן כללי נמצאים על הולד ובין סגר לסגר. אז עכשיו אנחנו בתקופה שבין לבין, היא מאפשרת לנו לנסוע ליער, להתאמן רחוק מהבית, צוברים קילומטרים, אולי הם ישמשו לנו אשראי בימים של הסגר.

כתיבת תגובה