להתאהב בעצמי מחדש

רננה גרוס רצה את מרתון ווינר ירושלים. בקילומטר האחרון היא הבינה את מה שבמשך שנים היה עבורה חידה. היא הבינה שלקבל את…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 13.04.2015
בלוג ריצה
3 תגובות


רננה גרוס רצה את מרתון ווינר ירושלים. בקילומטר האחרון היא הבינה את מה שבמשך שנים היה עבורה חידה. היא הבינה שלקבל את עצמה ולאהוב את עצמה זה עניין של בחירה. הנה הסיפור שלה.

 

הכתבה נכתבה בעיקר לנשים שמרגישות כמוני.

אני מניחה שזה יהיה סיכום הריצה האחרון שלי לשנה הזאת לפחות, הבטחתי לעצמי להשתתף רק במרתונים השנה [במקצה עשרה קילומטרים] כי אני בשירות ואני לא יכולה לקחת יותר מדיי ימים כאלה אבל אולי אני אחטא ואשתתף גם במירוץ באר שבע כי אני מאוד אוהבת את העיר הזאת.
אם כבר הזכרתי את השירות אז אומר שאני עושה אותו בירושלים, בחרתי לעשות אותו בירושלים בגלל האהבה העצומה שיש לי לעיר הזאת, לאווירה בה ובעצם.. אני באמת צריכה להסביר את עצמי כשמדובר בירושלים?

אתחיל ברע אחד כדי לסיים בהרבה טוב- העליות הרגו אותי, במיוחד ז’בוטינסקי ועוד הסתכלתי טוב טוב על השם של הרחוב כדי לדעת איזה רחוב לשנוא אחר כך אבל לא וויתרתי, לאורך כל המסלול רצתי גם בעליות הקשות ביותר כשרוב האנשים התחילו לעצור וללכת פשוט, אבל אין, לא הסכמתי לעצמי, ידעתי שאם אעצור זהו, הרגליים יבגדו בי, אז המשכתי ואציין שאני גם אסמתית כך שהדופק שלי היה כמעט באופן קבוע על 200 והרגשתי את זה, היו לי לחצים בחזה וכאבים חדים בצד ימין [לא באותו זמן] וידעתי שזה מסוכן אז האטתי, נשמתי את הנשימות הכי עמוקות שאני יכולה לנשום והבטחתי לעצמי שאם זה ימשיך עוד דקה אעצור כי מה לעשות חיים רק פעם אחת ומרתון יש כל שנה וזה עבר למזלי זה פשוט בא לסירוגין, מדי פעם קצת מפריע והולך לו אבל התגברתי ועברתי את זה, עובדה שאני עדיין כאן, לא?

בצד הטוב יותר של הדבר- האווירה הירושלמית הייתה הדבר הכי מדהים מכל מרתון אפשרי שניתן לעשות לטעמי לפחות.
קודם כל צלילי המוזיקה בתחנות העידוד הכניסו לאווירה הירושלמית המדהימה, ה’ליצנים’ החמודים שהיו בדרך וגם כמובן הרצים עצמם שכל רגע היו חייבים ‘לדפוק’ צרחות ויללות שבהתחלה חשבתי שהגעתי לג’ונגל אבל אז פשוט התחלתי לחייך ולהנות מהשטויות שלהם כי בסך הכל זה משעשע ומשכיח את הכאב ברגליים.

לאחר כל הדרך המפרכת הזאת, שבאמת היה לי מאוד קשה בה, בקילומטר האחרון, התחלתי לחשוב על כל הדרך שעברתי בשלוש שנים האחרונות, אכתוב על כך בקצרה- הייתי ילדה שמנה שכולם צוחקים עליה וקוראים לה בשמות וירדתי במשקל בין 20-30 קילו, בתהליך הדיאטה שלי התאהבתי בעולם הכושר ובסוף אני צוחקת על כולם.. ועדיין מאז, לא אהבתי את הגוף שלי, פחות שנאתי אותו אבל אף פעם לא אהבתי אותו או הערכתי אותו אלא רק התנכלתי לעצמי.

ואז בקילומטר האחרון המדובר פתאום האהבה לעצמי הכתה בי! כל הדרך שעברתי, הדיאטה, הכושר והגוף שלי עמד ועומד בהכל כל כך יפה והסכים עם כל החלטה שרק קיבלתי לגביו ועוד החזיק מעמד בכל העליות של ירושלים בלי להכריח אותי לעצור אז מי אני שלא אוהב את הגוף שלי אחרי כל הדרך הזאת שעברתי? גם נפשית וגם פיזית, פשוט כפיות טובה מטורפת וכעת אני אסירת תודה לו אחרי כל הדרך הזו שעברתי משום שהבנתי שזו ברכה ולא כל אדם מסוגל לעשות דבר כזה, זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בקו הסיום..והאמת שכרגע? אין מאושרת ממני.

פעם ראשונה שאני מרגישה שלמה עם עצמי מבלי טיפת שנאה עצמית ועם קבלה עצמית .
כנראה שזו הדרך שצריך לעבור כדי להבין את זה, אז לכל מי שמזדהה עם דיאטה ואהבה לכושר פתאומית-לא חסר נשים עם חוויה דומה לשלי- תעריכו את עצמכן! תאהבו את עצמכן! שום דבר לא מובן מאליו וזה שאנחנו יכולות לא אומר שהאחר יכול.

חיים רק פעם אחת ואין סיבה לא לאהוב את המתנה שקיבלנו ועיצבנו בדרך משלנו. ניפגש במרתון הבא!

רננה

renana1

 

 

תגובות על "להתאהב בעצמי מחדש"

3 Comments

כתיבת תגובה