להכיר את תל אביב דרך הרגליים

מאת: רותם שטילמן מרתון ת”א בפעם השניה הגיע. מצויידת עם המון אופטימיות ,אמרתי לעצמי שזאת הבדיקה ! זה המקום לתיקון .. מרתון…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 08.04.2015
בלוג ריצה
0 תגובות

מאת: רותם שטילמן
מרתון ת”א בפעם השניה הגיע.
מצויידת עם המון אופטימיות ,אמרתי לעצמי שזאת הבדיקה ! זה המקום לתיקון ..

מרתון ת”א היווה עבורי פחד ענק ,הראשון היה לא מהקלים ,לא בגלל שהוא ראשון אלא שהגעתי אליו עם מחלת מעיים איומה שהחלה כמה שעות קודם ,עם פציעה בגלל הריצה על “בטון”,  ומאז ,בגלל הסבל הצרוב …קינן הפחד לעשות שוב מרתון בתל אביב .

עברו שנתיים ,חשבתי שהפעם יהיה לי מרתון אחר ,אמנם היה לי קשה לבודד את התחושה הזאת של”הבטון” והכאב בשלד ,חשבתי שהפעם יהיה לי מרתון שעובד לפי כל החוקים , ממש שמרתי ! כל הארוכות שלי היו במעלות הזויות של 1 -7 ועדיין חייכתי ,כל פעם שהגעתי לארוכות בת”א בפארק ובטיילת היו לי כאבים בשלד …אמרתי לעצמי שזה פשוט מהפחד ,אבל …הינה המרתון הגיע.

 

הגעתי מרוגשת ,עם מחשבות שאני  אזרום עם הגוף , אקשיב ,אוכל ואשתה בזמן ,מלח כפול (כי בכל זאת חמסין צפוי ) ,ידעתי שהגוף לא אוקלם לחום , כל הריצות שלי היו תמיד עם הזריחה הקפואה ,עדיין אמרתי שהכל אפשרי,

הפעם רצתי בהבדל עצום מהמרתון הקודם ,בריכוז ,בהקשבה .  מצוידת במלא שמחה , אמרתי לעצמי כשאגיע לבטון השנוא עליי ,אחפש איך לגרום לעצמי לאהוב את המקום ,כדי שאוכל לחזור לרוץ שם גם אחרי..,,אכן המרתון זרם ..פגשתי חברים טובים כבר מהתחלה ,הכרתי לאריק את כולם (אריק היה השותף שלי לריצות הארוכות ולמרתון (אצלו הראשון)) קשקשנו וצחקנו וכך עד שהגענו  לדרך ל SEA AND SUN  ושם לשניה ראיתי את אלון (המאמן שלי), המשכנו לטיילת  תל ברוך ,”הבטון שלי ” ,הפעם לא כאב לי השלד ,

אכן את הבטון המפחיד שלי ,סיימתי עם חיוכים ,אריק היה בהלם ,הוא היה רגיל תמיד לקיטורים ולהסברים שלי שבטון זה הכי גרוע לשלד.. והמשכנו …בדרך לנמל יפו בהרברט סמואל , ממול בדיוק איפה שהיה השער הזינוק הקודם של המרתון ,פגשתי שוב את אלון ,הפעם הוא שאל אותי “הכל בסדר? משהו כואב?” הוא עוד הספיק לשמע אותי אומרת לו “הכל בשליטה” (אכן ,זה סימן ,דווקא שם להפגש ) ,

 

הדרך לנמל היתה נפלאה ויפה ,כשאתה רץ רק על אספלט טהור ללא מכוניות שכל הכביש שלך, השקט הזה מבפנים וגם מבחוץ , לי היה נפלא . ..כבר שם התחילו המראות הקשים מהחום של הרצים ,פעם ראשונה ראיתי רצה בהזיות ,..ניסינו לעזור לה והמשכנו. ,החלטתי שלמרות שיהיו בטח מראות לא קלים (כבר ראיתי במרוצים בחום ,מראות לא קלים ) הפעם אני אמשיך … ופשוט יותר לאט ועל קצב קבוע ובלי מוזיקה ! באתי עם מוזיקה והחלטתי ברגע הראשון שהתחלתי שאני בלי מוזיקה רצה ! שאין טעם ,שעדיף לא להסחף בתנאים כל כך קשים כאלה ולא להקשיב כך לגוף ,מוזיקה תוציא אותי מהריכוז ומהקשבה לגופי. בנמל אריק נעלם לי …המשכתי לבד ובשלווה ובהנאה ..,הרגשתי בטחון ,סוג של שקט נפלא מבפנים ,הכל עבד ,האוכל בזמן כל 6 ק”מ ,השתיה בכל תחנה ועוד אחת על הקרקפת לקירור, כל מקלחת מים עברתי לתוכה ,החלטתי שאם אין ברירה ,אז המראה הרטוב יהלום אותי ..העיקר לקרר את הגוף ,

.רק שאז התחילו הגרביים שלי לצעוק .או יותר נכון כריות האצבעות שלי… מתברר שלקחתי זוג גרביים שהן גדולות  מכף רגלי ,,טעות איומה ! ו זה הציק לי כל הדרך ! מדהים כמה לפעמים דבר שנראה פעוט ,מרגיש זוועות במשך כל ה42.2 ק”מ .

ZalemOti_4668413_rp51942

החום התגבר ,מאד חששתי ,בכל זאת אלה תנאים שהגוף לא הסתגל אליהם. היינו בשיא הקור בארוכות ולפתע החום הכבד הזה ,הפעם ממש הייתי סוג של מכונה ,מה שפעם חשבתי שזאת מילה גסה להיות “מכונת ריצה” הפעם ממש כיבדתי את המילה ,האוכל ,השתיה ,המלח ,הכל עבד כמו שעון ,בכוונה ממש מדוייק ,מה שאף פעם לא קרה לי בימי חיי ,תמיד אני מושכת את הזמן עם האוכל ,לא מדוייקת ,השתיה לא תמיד בכמות של הזיעה שלי ,והפעם ,ממש זה קרה! כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי ,למאמן שלי ,קרו ! השתנתי ! הרגשתי שאני חייבת בגלל התנאים הקשים לדאוג לעצמי וממש לפעל בקור ,לא להילחץ ,לזרום עם התנאים ,להבין שזה מרתון “אחר” בתנאים אחרים ,

עד הק”מ ה30 הגוף עבד ואפילו נפלא ,עם הזמן ,יותר נכון עם החום המטורף ..בק”מ ה30 הבנתי שגם המלח הכפול בכל 50 דקות וגם האוכל (למרות כל הבחילות שהיו לי ,הכרחתי את עצמי לאכל ,מזל שהיה לי גם מיול ולא רק ג’לים ) לא הכי עזרו ..

ממשיכים ,מפה רצתי והלכתי ,לשמחתי יותר רצתי מאשר הלכתי ,המדהים שבחלקים הקשים ,היו לי שיחות עם אבא שלי ,הרגשתי הפעם שהוא לא רק מעודד אלא פשוט שם ואני זאת שמעודדת את עצמי , גיליתי את הכח הפנימי שלי ,השלווה ,לא נבהלתי מהתופעות ,או מהמצב ,ידעתי שאני לא מוותרת ומסיימת את המרתון, גם שהמשטרה עצרה לי את המרתון בק”מ ה37 המשכתי על המדרכות ,העיקר לסיים ! כל כך היה קשה לרוץ על המדרכות ,עדיין באספלט יותר נוח ,אבל כח הרצון הרבה יותר חזק מכל תנאי ,היו לידי שני גברים שנפצעו ודידו ,היה גם בחור מאד כבד שזה המרתון הראשון שלו , ולידו שני חברים שליוו אותו על אופניים ,לראות את הרצון שלו לסיים , את הנחישות ,כל כך חימם את הלב ,אכן “זר לא יבין את זאת”.  הרגעים האלה הגיעו, סיימתי ואריק איתי.

הכי גאה בעולם שלא ויתרתי ,למדתי מזה המון ! למדתי שכל ריצה יש לה את הסיפור שלה ,שכל הדרך הנפלאה שעשיתי לפני המרתון (ריצות ארוכות כקצרות עם עופרה ואריק ,בקור המטורף ,בירח מלא ,בצילומים אן סופיים, בזריחות ובקור מטורף )המרתון גורם לך להבין בדיוק איפה אתה נמצא מבפנים .

הוא מראה לך לא רק את התוצאה של הדרך ,אלא התוצאה בתוכך ,שם במרחב שלך.

שמחה לראות שהיום אני מסתכלת על דברים בצורה שונה ,לא מפחדת לחיות את הטוב ואת הרע ולקבל את זה.

אכן זה האומץ הגדול של החיים ,לראות את הדברים כמו שהם ולדעת איך לנתב ביניהם .

להבדיל מהמרתון הראשון, שם לא קראתי עצמי נכון, וסרבתי לקבל את הקשיים, המרתון הזה היה תיקון, אני במקום אחר! אני עם תיאבון לעוד אתגרים שיגיעו ,בפנים אני כבר מוכנה ….

אכן ,ריצה למרחקים ארוכים ,היא דבר מהפנט ,חזק ומטלטל.

ZalemOti_4668413_ri42717

תמונות: צלם אותי

רותם שטילמן – חשה ומעריכה את הריצה כל פעם מחדש. מרתוניסטית, צלמת, בשלנית בריאות, מאמנת כושר ובעיקר אוהבת לרוץ!

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה