זר לא יבין – כל הסיבות לרוץ ושום סיבה לא לרוץ / לירון תמם

  “בשביל מה לרוץ אם אפשר ללכת”, “משעמם לך שאתה רץ כל כך הרבה?”, “אתה פסיכי לקום כל כך מוקדם בשביל לרוץ”,…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 06.06.2016
בלוג
0 תגובות

 
“בשביל מה לרוץ אם אפשר ללכת”, “משעמם לך שאתה רץ כל כך הרבה?”, “אתה פסיכי לקום כל כך מוקדם בשביל לרוץ”, “מה, אני פסיכי כמוך? תן לישון”, “אנחנו לא נולדנו לרוץ, זה לא התפקיד שלנו”. משפטים כאלו ואחרים אני שומע לא פעם מפי אנשים שאינם רצים ולא ממהרים גם לעלות על מסלול הריצה.
מניח שאיני הראשון ובטח לא היחידי ששומע אותם. לכל מי שלא רץ, יש הסבר “מנומק ומלומד” למה אסור לרוץ, מדוע הוא לא מעוניין בכך,  לעיתים ההסברים מגיעים מהתחום הנפשי ולעיתים ממקורות קצת יותר סבירים.
האמירה “זר לא יבין את זה” מוכרת לכל מי שבוחר בריצה כתחביב ומעבר לכך כדרך חיים. ואכן, זר לא יבין מדוע אנשים בוחרים לרוץ, בחום או בקור, בשרב או בגשם, ולא בשביל להגיע לאיזה מקום (מוחשי), לא בשביל להוריד במשקל, אלא בשביל הכיף כחלק משגרת החיים. זר לא יבין את זה, כי לא כרוכה בכך (בדרך כלל) תמורה כספית, ולצערנו הרב לא פעם כך הכל נמדד בחיים. זר לא יבין את זה כי מדובר בהשקעה פיזית, מנטאלית ואחרת, זר לא יבין את זה כי הוא יתקשה להפנים שכל המאמץ והעבודה אשר קשורים לעניין, הם בסופו של דבר מהנים וההנאה הזאת מגיעה באופן טבעי.
לא מזמן ניהלתי שיחה עם אשתי על ריצה והמשמעות שלה עבורי. היא הבינה אותי, הבינה על מה אני מדבר למרות שהיא לא רצה בעצמה, מניח שזה קשור לזה שאנחנו חיים ביחד והיא מלווה אותי בכל התהליך, בכל צורה ולכל מקום. אך אחרים, במיוחד כאלה שאינם מחוברים לעולם הריצה (או הספורט בכלל), לא תמיד יכולים להבין למה אני עושה את זה, הם לא מבינים שבשביל אנשים שרצים באופן קבוע, אין ריצה שונה באופן מהותי מהרצון שלנו ללמוד כל יום משהו חדש, לאכול,לישון או לבצע כל פעולה אחרת שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
לפני שאתחיל למנות את הסיבות למה אנחנו רצים, אני רוצה להתוודות, יכול להיות שאת המאמר הזה כתבתי כבר פעם בצורה אחרת, סביר להניח. אני גם בטוח שאחרים כתבו את זה גם לפניי. אך כמו שמשוררים לא מפסיקים לכתוב שירי אהבה, כי אין שיר אהבה אחד דומה לשני והם תמיד מבקשים למצוא את שיר האהבה המושלם, כך גם אני חוזר שוב ושוב לכתוב את מה שזר לא יבין. ולא, אני לא משורר.
 
ליקטתי חמישה הסברים מדוע אני נהנה לרוץ ומדוע אני עושה זאת כמעט כל יום, חמישה הסברים שמרכיבים את ההנאה שבריצה. מן הסתם, כל אחד יכול להוסיף הסבר משלו.
אז נתחיל (ואין לסדר ההסברים חשיבות מעשית):
כל הסיבות לרוץ

  1. מטרות

מרביתנו זקוקים למטרות ומוכנים לעבוד קשה בשביל לעמוד בהן. אנחנו יצורים שרוצים להוכיח כל הזמן שאנחנו מסוגלים לעמוד במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו ולשבור שיאים חדשים. אנחנו צריכים את זה בשביל לזכות בפידבק חיובי מעצמנו, מהסביבה ולהגביר את תחושת הביטחון העצמי שלנו. אין דבר יותר מתאים מריצה או ספורט בכלל בשביל להציב בפנינו מטרות ולשבור שיאים.
מה שיפה הוא, שאנחנו לא פעם משליכים את הרצון והתחושה הזאת מתחום הספורט בו אנחנו עוסקים אל מקומות אחרים, בעיקר בעבודה. אנחנו מציבים בפנינו מטרות ודואגים כל הזמן לשפר שיאים. באופן אישי, אני אוהב לדעת שקיימת מטרה גדולה שמחכה אי שם שאממש אותה. כך הרגשתי בתקופה שהתאמנתי למרתון וברגע שהוא חלף, לא הבנתי מה בדיוק אמורים לעשות עכשיו, כשאין מטרה שמחכה באופק. לשמחתי היו לי כמה דברים אישיים שהמתינו לי ומילאו אותי, אז ניסיתי לרוץ בלי לחשוב על מטרות ושיאים, אך גם אם נהניתי מכך, זה לא היה מספיק. המטרה מוסיפה להנאה שבעניין.

  1. תחרותיות

ההסבר הזה מתחבר להסבר הראשון שהצגתי, יש בתוכנו ממד מסוים של תחרותיות. כלפי עצמנו או כלפי אחרים. זה מתחיל מעצמנו- מעצם כך שבכל פעם שאנחנו משתפרים ורצים מהר יותר אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמנו. כשאנחנו רואים תוצאות אנו מבקשים להתחרות ב”אנחנו” החדשים, אלה עם התוצאה המשופרת. כל זאת במטרה לשבור את השיא ולהוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים. אך לא רק בעצמנו אנחנו מתחרים, גם באחרים. בוודאי אם הם מהירים מאיתנו (שהרי אם הם לא, הם לא באמת מהווים מדד מסוים עבורנו). כשאנחנו מצליחים הפידבק שאנחנו נותנים לעצמנו ומקבלים מהסביבה, מושך אותנו לחפש את המטרה הבאה ומגביר את הרצון שלנו להוכיח שאנחנו יכולים לנצח גם את הבא בתור.
יש מי שרואה בתחרותיות הזאת, משהו שלילי, בעיניי זה שלילי רק אם לוקחים את זה לקיצון ואם זה פוגע בהנאה או במטרה. כמו שלמדנו בכל תחום בחיים אין דבר מפרה יותר מתחרות בריאה. אי אפשר להשתפר ולהיות טוב יותר אם אתה לא מתחרה במישהו, מן הסתם זה הדדי, הוא אמור להתחרות בך וזה מה שישפר אותו. התחרותיות (כמו השעון שאותו אנחנו עונדים בזמן ריצה) היא מדד אמיתי ליכולת שלנו ולקצב ההתקדמות שלנו.
אני לא אשקר, גם בי נטוע גרעין תחרותי מאוד חזק. אני יכול לראות מישהו לפניי, ובלי שהוא ידע מכך, אגביר את הקצב רק בשביל לעקוף אותו, זה לא ייתן לי שום דבר (אני יודע גם שלעיתים זה שגוי, כי אני סוטה מהקצבים שנקבעו לי), אך ארגיש טוב עם עצמי. גם כשאני עורך חימום, אני הרבה פעמים אגביר את הקצב, מתוך רצון להתחרות בעצמי, אני מודע לעובדה שזה לא חכם, אך אני לא יכול להפסיק את זה. כנראה שלזה מתכוונים כשאומרים, שרץ טוב יודע לשלוט בזמנים שלו. המרוצים מטעינים את היצר הזה, כמו שכתבתי במאמר הקודם שפרסמתי כאן, לא משנה כמה מנסים להתייחס למרוצים כאימונים בלבד, ברגע שעומדים על קו הזינוק, הכל נעלם ורוצים לשבור את השיא.
אם תרצו פועל כאן מעגל. מציבים מטרה, עובדים קשה בשביל לעמוד בה, ואחרי שמשיגים אותה, היצר התחרותי לא מוכן להסתפק עוד בתוצאה שהושגה אז יוצרים מטרה חדשה, וכך הלאה.

  1. שלווה ורוגע

לא מזמן, באחד מהבקרים של יום שישי, היה לי אימון מיועד של 20 ק”מ קל. התעוררתי בסביבות חמש וחצי בבוקר, ראיתי מחצית של משחק כדורסל אמריקאי, ובסיומו נסעתי לפארק הירקון. מניח שעשרות פעמים ביצעתי את הפעולה הזו, שבה אני יוצא מהבית עם אוזניות מחוברות לאוזניי, ומתחיל לרוץ. באותו בוקר יום שישי, כמו בכל פעם קודמת בה יצאתי לרוץ, ברגע שרגליי התחילו לזוז, הרגשתי תחושה של שלווה ורוגע.
נכון, ההשכמה בבוקר היא קצת קשה, ולא פעם אני תוהה, איך ממצב של שינה מוחלטת דרך עייפות קשה אגיע לסיטואציה בה אוכל לרוץ קילומטרים ועוד במהירות. אך ברגע שאני יוצא מהבית הכל משתנה והתשובה הופכת ברורה. המחשבות מתנקות, מתנקזות אך ורק לריצה, זה רק אני, מוזיקה ומחשבות חיוביות. תאמינו או לא, שום דבר שלילי לא נכנס בינינו.
יש בתחושת הניתוק הזה משהו שאי אפשר למצוא, כמעט, בשום מקום אחר. תחשבו על זה, שעה-שעתיים בלי פלאפון, בלי חדשות, בלי מיילים, בלי שיחות על הא ודא, בלי מחשבות מיותרות, כלום. הכל מתנקז לזמנים, קצבים, וליעד הבא. מי שלקח פעם ציפרלקס או כדורים עם השפעות דומות מכיר את זה, הכדור מסלק כל אזכור למחשבה שלילית ברגע שהיא עולה, הוא לא נותן למחשבות “להתיישב” בראש. הריצה עושה את זה באופן טבעי. הצעדים, תנועת הידיים, הדחיפה של הגוף, אפילו הזיעה, ומעל הכל הידיעה שהכל נעשה מתוך בחירה והנאה.
איך כל זה מתחבר לדברים שכתבתי כאן בעבר על תחושת הנפילה באמצע מרוצים כשהתוצאה לא טובה? זה לא בהכרח מתחבר, אני מודה, אך צריך להסתכל על הדברים במבט לטווח ארוך ולא רק על כאן ועל עכשיו. חוץ מזה, כמו שכתבתי כבר, גם במרוץ המחשבות הרעות מתחלפות בטובות, והשלווה חוזרת למקומה.
 

  1. אדרנלין

ייתכן וההסבר הזה היה צריך להתחבר עם ההסבר הקודם, אך בכל זאת העדפתי לתת לו מקום משלו. ההסבר הפיזיולוגי, מכני, שמתייחס לאדרנלין הוא הפרשת אנדורפינים. הורמון אשר מופרש מהמוח לדם בזמן פעילות גופנית ברמה גבוהה פי חמש מאשר במצב רגיל, מה שיוצר אצלנו תחושה טובה, אך גם מגביר את האדרנלין ומעלים מאיתנו כאבים אשר עלולים לצוץ בזמן הריצה. יש מי שסבור שאותו הורמון אחראי להתמכרות של העוסקים בריצה לנושא, בעוד שאחרים טוענים שאין קשר בין השניים אלא קיימים גורמים פסיכולוגים או אישיותיים אשר גורמים לכך.
האנדורפין גורם לנו לרצות לרוץ ולעשות את זה בשיא הכוח, ככל שמגבירים את הקצב ומאריכים את המסלול, אז האדרנלין זורם ותחושת הכאב נעלמת. זה לא מומלץ לרוץ עם הכאב, אך זו תופעה מעניינת, איך בזמן ריצה זה כאילו “נעלם”, הגוף שוכח מזה.
אך זה לא רק עניין הכאב, האדרנלין משפיע גם כשאינו זורם בגוף, כלומר כשלא רצים. אצלי זה בא לידי ביטוי כשאני צריך ללכת. אז ההליכה נתפסת כעניין איטי ומשעמם. הרי אם אני יכול לרוץ ולתת לגוף להתפרץ קדימה, למה לי ללכת? זה נכון גם כשאני רואה אנשים רצים בזמן שאני לא עושה את זה. יש משהו שמושך להצטרף אליהם וזה אותו אדרנלין.
דוגמא נוספת טובה, כיצד אדרנלין בא לידי ביטוי הוא בסיום הריצה. מעבר לתחושת הסיפוק הפנימית, הרי לוקח זמן עד ש”יורדים אל הקרקע”, המחשבות החיוביות שדיברתי עליהן ימשיכו ללוות, ואם יש מוזיקה ברקע, היא תשתלב טוב יותר. לפחות עד שמתיישבים על הספה ומתחילים את היום.

  1. החברה

לא פעם כתבתי על זה, שמי שרץ ומשתתף בתחרויות,  משתייך לקבוצה ייחודית בה חברים אנשים דומים לו שמדברים בשפתו, לבושים כמוהו ויש להם מטרות דומות לשלו. מדובר בתחושת שייכות שמזכירה במובנים רבים את התחושה שמרגישים החבר’ה בשכונה,  תיכון, יחידה צבאית ומסגרות אחרות ייחודיות. יש בכך משהו קדמוני עליו דיבר בזמנו הסוציולוג בנדיקט אנדרסון ב”קהילות מדומיינות” (לטענתו, עמים נוצרים מתוך קהילות מדומיינות של אנשים אשר התחברו יחד דרך טקסים ושפה).
כך גם בריצה- בגילאים שאנחנו כבר לא יוצרים חברויות חדשות ולא ממהרים להכיר אנשים שאינם מסביבת החיים הקרובה אלינו. שהרי בעולם הזה אנחנו מגלים כאלה שמדברים בשפה שלנו, לבושים כמונו, יש להם מטרות דומות לשלנו, והיופי הוא שהם נמצאים שם בשביל לדחוף אותנו (ואנחנו אותם) קדימה. אפילו כשמדובר ברצים שאינם מקבוצת הריצה שלנו, לא מאותה עיר, או לא מאותה מדינה. הסביבה הזאת יוצרת עולם שלם, מיוחד, עולם של מושגים, טקסים ותרבות, שאנחנו חלק ממנו ועוזרים לבנות אותו.
לסיום, 5 הנקודות שתיארתי נועדו להסביר את מה שזר לא יבין.
אם לא הצלחתי לעשות את זה או אם שכחתי נקודה מסוימת, אז אכתוב על כך בעתיד, הרי ככה עושים עם שירי אהבה, לא?
 
תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם ,
כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
לכל הכתבות של לירון תמם.

כתיבת תגובה