יעלת המדבר בסבב נוסף של הסלמה

כשרונית גבע כתבה בוואטסאפ של יעלות המדבר שהיא צריכה לפרוק ולשחרר קיטור על הקושי שבחיים בדרום הארץ, במיוחד סביב החששות מהקרבה לחצי המדברי, הזמנו אותה לכתוב ולפרוק את שעל ליבה. פוסט לא שקט

מאת: מורן מישל
בתאריך: 15.11.2018
אירועים
0 תגובות

בשנים האחרונות גיליתי את עולם הריצה. אני רצה ומתאמנת בעיקר בשביל הכיף והבריאות ועל הדרך גם נהנית ממפגש חברתי.

רוב הריצות שלי לא היו למרחקים ארוכים ואז יום אחד הגיע הצלצול שבישר לי שהתקבלתי לנבחרת “יעלות המדבר” כהכנה לריצת חצי המרתון במרתון המדברי באילת. כל כך התרגשתי וידעתי שזה יהיה אתגר עבורי שיריץ אותי עוד שלב אחד קדימה בעולם הריצה.

הבנתי מהר מאוד שאצטרך להכניס את זה כחלק משגרת היומיום שלי, שבין היתר כוללת משפחה, קריירה, מטלות הבית וכן שאצטרך גם לעשות וויתורים על דברים אחרים. 

בעיני, האתגר האמיתי היה שילוב של ארבעה אימונים בשבוע עם מירוץ החיים. אבל אתגר אחד, שלא תלוי בי, הצליח לערער לי את תחושת הביטחון וההכנה ליעד.

רצים מתחילים ומתקדמים שחיים את עולם הריצה יודעים שכל מה שנדרש מהם כדי להצליח זה רצון, אמונה, תמיכה מהבית וכל השאר זה צ’ופר. כל ספורטאי גם יודע שכדי להצליח בכל המשימות עליו לתכנן את הזמן בשבוע שלו בהתאם לתכנית האימונים.

>> להרשמה למרתון המדברי באילת 10 ק״מ | 21.1 ק״מ | 42.2 ק״מ <<

דמיינו לעצמכם עולם שבו תכננתם את האימון הבא שלכם, השכבתם את הילדים לישון, הכנתם את בגדי הריצה, הלכתם לישון מוקדם כדי להתעורר בזמן וכל מה שנותר זה השכמה של השעון המעורר. עד כה נשמע כל כך פשוט ומוכר, נכון?

אז זהו שלא. לנו תושבי הדרום יש שיקול נוסף, כי לנו יש גם איום שמרחף מעלינו כבר שנים רבות וקוראים לו ההסלמה, איום שמשבש את שגרת החיים.

הסלמה שתמיד מנצחת את השעון המעורר, כי היא תמיד מקדימה את הצלצול. ההסלמה דואגת להזכיר לי כל פעם מחדש מי כאן הבוס ואיך היא משתלטת על החיים שלי.

אספר לכם על קצה המזלג איך זה לחיות תקופה ארוכה לצד ההסלמה ולשמור על שגרת אימונים תחת אש.

מחודש מרץ 2018 החלו העימותים ברצועה שכללו הפרות סדר, התפרעויות על הגדר, שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה במטרה להצית שטחים ישראלים מעבר לגדר, מה שגרם להרבה שריפות בעוטף עזה. ירי טנקים של צה“ל, רעשי מלחמה ברקע, התקפות של חייל האוויר, שיגורים של כיפת ברזל, ריצה לממ״ד תוך 15 שניות, תוך כדי הוצאת הילדים מהמיטות כדי לוודא שכולם מוגנים בזמן. בתוך כל זה הודעות מצוות חירום של הקיבוץ: “עקב המצב הביטחוני ותקיפות של צה”ל יש להימצא בבתים ולשהות בתוך מרחב מוגן“, לאחר מספר דקות כבר מודיעים בהודעה נוספת “על פי הנחיות של פיקוד העורף לא יתקיימו לימודים”.

זוכרים שציינתי שההסלמה מנהלת לנו את החיים? אז אצלי לפחות התסריט כבר ידוע מראש גם ממבצעים קודמים כמו עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן: אני נשארת עם הילדים והוא מוקפץ למילואים.

מיד מצלצלת למעסיק ומתנצלת שאני נאלצת להישאר בבית ליום-יומיים עד שאמצא סידור לילדים ולא מתוך בחירה אלא כי ההסלמה מנהלת אותי והיא זאת שקובעת.

אני נכנסת לדריכות מלאה אבל משדרת סביבי שהכל בשליטה ושאף איום לא יכול לשבור אותי. הילדים שואלים שאלות ואני באיפוק ובסבלנות משתדלת לענות להם על הכל. הם כבר מעדכנים אותי שהיום הם לא יתקלחו בגלל החרדה שבמידה ותהיה אזעקה הם לא יספיקו לרוץ תוך 15 שניות לממ”ד.

בעידן הדיגיטלי הילדים מקבלים עדכונים דרך מכשירי הנייד, מחוברים לאפליקציית חמ”ל, לאינסטגרם וצמאים לקבל כל פיסת מידע על המצב הביטחוני, מחכים שהסבב ייגמר ושתגיע ההכרזה של פיקוד העורף “הוסרו המגבלות על העוטף חוזרים לשגרה”.

כל חזרה לשיגרה זה מצריכה מאיתנו לאסוף את עצמנו מחדש, כלפי חוץ אנחנו נראים אנשים חסינים וחזקים רק שכחו לציין בתקשורת שגם אם אין נפגעים בגוף יש פגיעה בנפש שמלווה בחרדות, תסכולים ובידיעה שתכף יגיע סבב נוסף.

רונית עם קבוצת הטריאתלון האתגרית עוטף עזה

ואז הגיע הרגע – הוכרזה הפסקת האש האחרונה. הבנתי שכדי לשפר את מצב הרוח הטיפול הנפשי והמנטאלי שיהיה הכי טוב עבורי זאת הריצה. אחרי יומיים מתוחים הרשיתי לעצמי לצאת החוצה לריצה של 10 ק“מ, בעיקר כדי להירגע, לנשום אוויר נקי, להרגיש שוב את השקט ואת הרוגע שכל כך חסרים לי בתקופה האחרונה. רצתי לי בין השדות השרופים, מראה שכל פעם מחדש צובט לי בלב וכל הזמן חושבת בליבי איך הדרום הפך להיות שחור.

הריצה עזרה לי לסדר את המחשבות בראש, את התסכול, האכזבה, הקשיים, האתגרים. סיימתי לרוץ והרגשתי את תחושת השחרור שכל כך הייתי זקוקה לה.

במהלך הריצה עברו בי לא מעט מחשבות כמו איך אצליח להתמודד עם ריצה מסכמת של 19 ק”מ בסוף השבוע הקרוב יחד עם נבחרת יעלות המדבר. כבר הבנתם למה, נכון? כי ההסלמה ניהלה לי את תכנית האימונים ולא אפשרה לי להתאמן בצורה סדירה.

צילום: יואב שמעון

מכל סבב כזה אני יוצאת מחוזקת בעיקר מהאנשים ומהחברים שמסביבי, הדאגה, התמיכה, ההקשבה, הליווי הושטת יד לעזרה כל פעם מרגשת מחדש. רק שהפעם להסלמה הזאת היו גם שותפות חדשות, חברותיי לנבחרת יעלות המדבר שכל הזמן דאגו, הביעו תמיכה וסיוע בכל דרך אפשרית, הרגשתי בנוח מולן לשחרר את התסכולים והקושי והן מיד עטפו אותי בהרבה חום ואהבה.

אז נכון, אולי ייקח עוד זמן עד שאקבל שקט מוגן, אבל זכיתי ונוכחתי לדעת בסבב הזה שאני מוקפת נשים מדהימות, רגישות ומפרגנות ועם נבחרת כזאת אין לי ספק שאצליח ליהנות מהריצה המסכמת ולהגיע רגועה ושלווה לקו הסיום של חצי המרתון המדברי.

בתקווה לימים שקטים וריצות מהנות.

רונית גבע
נובמבר 2018

>> להרשמה למרתון המדברי באילת 10 ק״מ | 21.1 ק״מ | 42.2 ק״מ <<

כתיבת תגובה