ימי קורונה העליזים

ישנו פתגם ישן, שאומר שהאדם עושה תכניות ואלוהים צוחק. התוכנית שלי הייתה צנועה. בסך הכל רציתי לרוץ את מרתון ירושלים, כמו בכל…

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 21.03.2020
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

ישנו פתגם ישן, שאומר שהאדם עושה תכניות ואלוהים צוחק. התוכנית שלי הייתה צנועה. בסך הכל רציתי לרוץ את מרתון ירושלים, כמו בכל שנה.. אפילו הכנתי פתק לשים בכותל. ככה , בקטנה. להגיע לכותל, לשאול “זה הקיר?” ושיגידו לי שלא, עוד לא הגענו ל-30 ק”מ ! !  ולהמשיך לרוץ ! אבל לא השנה. השנה וירוס קטן הרס את הכל. המדינה בבידוד. אז אני רצה בהרצליה, לבד.

אבל גם פה יש סיפורים.

היום למשל, פגשתי שלושה רצים, בדחנים. אחד רץ עם בובת דובי מפרווה, השני עם מטר, והשלישי סתם רץ. שאלתי אותם מה זה, הרי זה מה שהם רצו, תשומת לב. הבחור עם הדובי אמר שהוא רץ עם חיית המחמד, וזה מותר, השני עם המטר אמר שהוא מקפיד שלא יתקרבו אליו יותר משני מטר, והשלישי צחק, אמר שהוא רץ כל פעם  רק עשר דקות, לפי ההוראות.. עשר ועוד עשר ועוד עשר. גם אני צחקתי… והמשכתי… הרחובות שקטים, שקטים מדי, כמעט שאין מכוניות, שזה גן עדן למכורים, חובבי אדרנלין גבוה, אבל זה גם עצוב…. הלך המרתון, ודווקא השקעתי באימונים.

כתיבת תגובה