ים של (דמעות) שטח / מיכל רג'ואן

ים של (דמעות) שטח / מיכל רג’ואן אני תמיד מחלקת את הריצות שלי לשניים – הריצות “הרגילות”  והריצה המרכזית “ריצת הסופ”ש”. יש…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 30.08.2015
בלוג
0 תגובות

ים של (דמעות) שטח / מיכל רג’ואן
אני תמיד מחלקת את הריצות שלי לשניים – הריצות “הרגילות”  והריצה המרכזית “ריצת הסופ”ש”.
יש פעמים שבמהלך אמצע השבוע אני ממש צריכה “לגרד” את עצמי מהמיטה כדי לקום ולרוץ (לא, אני לא קמה אוטומטית בכל ריצה, אני אנושית), אבל  תמיד בריצת הנפח של סוף שבוע אני כמו פנתר .
כאילו יש מעין מחויבות לריצה הזו, אבל בעצם אם היא לא תתקיים איזה אסון כבר יכול לקרות (יקרה, יקרה, כולם צריכים להתרחק ממני במצב כזה).
יש את ההכנות הללו שעושים יום לפני – אוכלים טוב, מכינים את הבגדים, את הג’לים ואולי אפילו משקיעים והולכים לישון ממש מוקדם, הטקס המלא הזה שגורם לנו להיות דרוכים לתענוג
אז רגע, שנייה אחורה…
שמי מיכל רג’ואן, עברתי לגור לפני מספר שנים ממש על פארק הירקון, כדי שלא אצטרך להזיז את עצמי יותר מידיי ושאוכל להתחיל לרוץ ישר מהמיטה לפארק. העליות היחידות שאני מכירה הן הגשרים בפארק ואם אני מחמירה עם עצמי, אלו העליות של גבעת המופעים. כל שני קילומטרים יש לי ברזייה וים של צל. ממש פאן, פאן, פאן.
אם טיפה תשבשו לי את המסלול, אני די אשנא אתכם, שלא לדבר על איך שהרגליים שלי ירגישו כלפיכם.
אז קחו את התיאור שלי מלמעלה ועכשיו תמקמו אותי בשטח. חול ועליות יחד עם הליווי של המאמן שלי רכוב על האופניים שלו, כך שגם לעצור לשתות או “לקשור שרוכים” (לנוח) אני לא אוכל  לעשות. אה.. ותוסיפו לזה צפי ל- 26 ק”מ ריצה…אז זו הייתה הריצה של סופ”ש האחרון (אתם, רצי השטח התמידיים, אולי הכתבה הזו לא בשבילכם):
“בשבת את רוצה ליווי אופניים?” אלעד שאל אותי. “ברור”, עניתי לו, דווקא ממש נחמד מצידו להציע.
“יופי, רצים באיזור רשפון”, זרק את המשפט והתאדה..
רגע, רגע, מה רשפון? כמה אומץ יש לו להעיז להוציא אותי מאיזור הנוחות שלי, מהמישור הנהדר שלי, הצל, הברזיות הקפה של אחרי? רגע נו, בוא נדבר על זה דקה.
מאותו הרגע (48 שעות לפני הגעה ליעד המבוקש), כל כולי הייתי מרוכזת בריצה הזו.
“תיק המים שלי קרוע”,  אמרתי לאלעד. “אין בעיה, את לא צריכה להביא מים, אני סוחב עליי מים”, בדיוק מזה חששתי, אז איפה יהיה התירוץ שלי לעצור מידי פעם ולנוח?
“אלעד, אבל אין צל ואתה יודע שאני סובלת מחום”. “לא נורא, נתחיל מוקדם, צפוי מזג אוויר נורמלי יחסית”. מה יש לו? הוא לא מבין רמזים? רק להגיד לו בצורה ישירה “אלעד אני רוצה לרוץ בפארק”?

החיים מתחילים כשהפחד נגמר - מיכל רגואן

החיים מתחילים כשהפחד נגמר – מיכל רגואן


אין ברירה, גורלי נחרץ עליי, בשבת 22/08, הייתי צריכה לצאת מאיזור הנוחות שלי.
יום שישי, ההכנות היו כמו לפני תחרות. נתחיל מזה שקמתי בבוקר וישר עשיתי קצת מסז’ עם הגליל והסתובבתי בבית עם בקבוקי הקרח שלי על הרגליים (אולי פעם אראה לכם תמונות, זה משעשע), שתיתי למעלה משני ליטרים של מים, אכלתי כל כך מסודר ויפה וישנתי שנ”צ.
בערב סידרתי את הבגדים מקופלים על השידה. לא היו לי ג’לים אז הוצאתי תמרים, כדורי מלח (חם נו) ואת ה BCAA שלי, כל זה לצד נייר כסף (לעטוף בבוקר כל אחד בנפרד).
אפילו החלטתי לשים את גרבי הקומפרשיין שלי לריצה הזו, ככה ללכת על בטוח.
קמתי בבוקר שעתיים לפני הזמן המיועד (כמו תחרות, לא?), התארגנתי, אכלתי ואם הייתי יכולה הייתי שמה גם פתק בכותל ונסעתי לרשפון.
התחלנו לרוץ, אלעד לידי עם האופניים ואני רצה. התחלנו על הכביש (ממש תודה) ובדקות הראשונות אני כבר מכינה אותו שאני הולכת לרוץ לאט, שזו ריצת השטח האמיתית הראשונה שלי מזה הרבה זמן. יש לי הרגשה שהוא כבר מכיר אותי ולא מתרגש ממה שיש לי להגיד.
בדרך כמעט טבעתי בכמה חולות עמוקים וברגעים הללו טיפה קיללתי. יכול להיות שאלעד שמע והחליט להתעלם (מה זה יעזור אם הוא היה  מתייחס). בהמשך היו עליות שאת חלקן רצתי מהר, מכירים את זה? כדי לסיים אותן. אבל לאחר שהגעתי למעלה, לרגע חשבתי שהייתי צריכה לרדת חזרה לבדוק היכן השארתי את אחת הריאות שלי שנפלה בדרך.
ים של דמעות שטח_1“קחי תשתי”. ממש יופי, עוד פעם לשתות ככה תוך כדי ריצה… בא לי לעצור קצת ולנוח. שרוכים? אוף… דווקא היום קשרתי אותם טוב מידי??
“אלעד, מתחיל להיות לי חם”. “לא נורא” הוא אומר, “תיכף יש כמה נקודות של צל”. מה יש לו היום? אשכרה הוא לא מבין רמזים. “חם” משמעו: בוא נוריד ת’קצב, בוא נעצור רגע, אני אלגום אוויר במנות גדולות יותר, משהו כזה.
ולא מספיק כל זה, הוא החליט לשחק משחק “בואי נראה, למי מחזירים בוקר טוב – לך או לי”. באמת?? אתה תרכוב לך על 0 קמ”ש ותצעק לאנשים “בוקר טוב!” בדופק 50 ואני ארוץ על דופק 170 ועוד אתה חושב שאצעק לאנשים בוקר טוב בשארית נשימתי? כמובן ששיחקנו את המשחק, אבל באיזשהו שלב הפסקתי לדבר (בעיקר קיללתי בלב), נראה לי שהוא הבין (סוף סוף!!).
2 קילומטרים לסיום, העצירות המינימליות שהצלחתי לחטוף על הדרך היו על ידי משחק נהדר שלי בו אני נראית כאילו אני ממש עומדת להתעלף. השמש יוקדת עליי (בחוסר הכרה כבר לא מרגישים הרבה), הגענו לאוטו.. רגע.. “לאן אתה ממשיך??” אני שואלת. “לא סיימת, יש לך 200 מטר”. אוף, מה נסגר איתו?? מה חשבתי לעצמי כשביקשתי ממנו להיות המאמן שלי?
טוב נו, הסתיימה הריצה. 26 ק”מ אותם שרדתי כדי לספר, אבל רק לאחר קצת זמן כי לקח לי זמן להסדיר את הנשימה.
כן נו, בסדר, די עפתי על עצמי. יצאתי מאיזור הנוחות שלי, רצתי “ארוכה” בשטח וזה הלך יחסית טוב (מלבד מכמה קללות, חול עמוק, עליות וחום).
“כי אין אופציה אחרת”, מכירים?
ואתם יודעים מה? אתם בטח מחכים שאגיד לכם שאהבתי את זה ושאני היום שואלת את עצמי איך לא עשיתי את הריצות האלו קודם. אז לא… אני “מרצי הכביש” המובהקים. אבל הריצות הללו בשטח מחזקות לי בעיקר את המחשבה המנטאלית ושוברות את שגרת “הרגליים” היומית שלי וזה צעד מצוין לעבר היעד.
ים של דמעות שטח_2הגעתי הביתה. קצת כאובה בגוף וגמורה מעייפות כמו אחרי מסע כומתה. ואתם יודעים מה עשיתי? מה שרציתי לעשות כל הריצה! פתחתי בירה בשעה 08:00 בבוקר, ישבתי על הפוף בסלון שלי וחייכתי…תגידו לי  – מי עוד חוץ מאיתנו יכול לשתות בירה ב 08:00 בבוקר ולהרגיש נהדר?
שמי מיכל רג’ואן ונראה לי שאני במסלול הנכון למרתון טבריה 2016

כתיבת תגובה