יותר משבוע אחרי האולטרה הראשון שלי ואני מתקשה להמשיך הלאה / לאה הוצלר

אני מתקשה להמשיך הלאה מהסיבה הראשונה שלא ממש רצתי מאז, כואבת לי הרגל. חלק מהכאבים הם במקום אחד מסוים וחלק מהכאבים מסתובבים…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 17.05.2016
בלוג
0 תגובות

אני מתקשה להמשיך הלאה מהסיבה הראשונה שלא ממש רצתי מאז, כואבת לי הרגל. חלק מהכאבים הם במקום אחד מסוים וחלק מהכאבים מסתובבים לי ברגליים – כל פעם תוקפים במקום אחר ומאיימים עליי שאני לא ארוץ יותר.
בדרך מהמדבר אל הים הגעתי לאיזה שהוא קצה, אני לא יכולה להסביר לאיזה קצה ושל מה בדיוק – אבל בחלק ניכר מהריצה הרגשתי כמו בעבוע של סיר רותח. לא, לא הייתי הסיר ולא הייתי הקניידלעך שבתוכו וגם לא הייתי הלהבה או הגז, הייתי הבעבוע עצמו.
כואבת לי הרגל והגוף שלי חלש ומדי פעם כשאני בוחרת לשתף ולהגיד שכואב לי ו”חלש” אז אנשים מסביבי מסבירים לי שבסדר, שזה סימן להרגיע, שזה היה צפוי, ש”אמרנו לך” הם אומרים לי.
ככל שעובר הזמן החוויה האולטראית הראשונה שלי מסתחררת סביבי, היא מתערבבת בתוך עצמה והופכת להיות זיכרון של תחושות ולא התחושות עצמן. אם באותו היום עוד ידעתי מה בדיוק קרה ובאיזה קילומטר זה קרה — אז לאט לאט דברים מתערבבים לי לכדי חלל זמן שהוא מת מבחינתי אבל גם אחד כזה שזזתי בתוכו בארבע מאות ארבעים וארבע אחוז של עָצְמִיוּת לֶאִית.
**
עוד יחסית בהתחלה חשבתי לעצור, בכמה הקילומטרים הראשונים הייתי אחרונה לגמרי ואת הדרך האירה לי המכונית המאספת. אם היה יתרון באָחְרוֹנִיוּת הזאת אזי הוא התגלם במחזה המופלא של שביל נקודות הפנסים שהתפתל ונפתח והגדיל רווחים עוד ועוד עד שהוא נשבר לגמרי והפך לנקודות בודדות של אור.
ריצת לילה - מחניון פורה לאיבים
 
כשהרגליים התחילו קצת לכאוב לי והמחשבות על עצירה הגיעו גם הן לתקוף — הן לבשו מול העיניים שלי צורה של קופסא — מן מחשבות שנמצאות בתוך קופסא — הייתי חייבת לעצור אותן אז הושטתי מנטלית את הידיים ותפסתי את הקופסא והזזתי אותה הצדה. לא עוצרים פה היום, לא בהקבצה הזאת.
עברו עוד כמה קילומטרים ושוב הקופסא הזאת של העצירה נכנסה לי לשדה הראיה והתיישבה בנקודה מסוימת בחלל שמולי, יש לי תחושה חזקה שפזלתי. בשלב הזה שוב הייתי צריכה להושיט את הידיים קדימה ושוב להזיז את הקופסא הזאת הצדה, וזה חזר על עצמו עוד איזה פעם או פעמיים עד שנכנע לי ודי.
***
הבעיה הגדולה בלהכניע כל כך טוב מחשבות על עצירה היא שהן לא מגיעות יותר. אנחנו נוטים לייחס לתהליך שכזה משמעות חיובית אבל כשפגשתי את זה בין נחל פורה לחוף זיקים מצאתי את כל ההוויה שלי באימה גדולה, צמודה עם הגב לקיר.
הדחייה המוחלטת הזאת של משהו שנתפס אצלי כסימן לחולשה או פעולה שפירושה הפסד – לא השאירה לי מרחב בחירה שבקצהו האחד יש לי את האופציה להפסיד, וזה אולי נשמע אדיר וזה אולי גם נשמע מדהים ואולי גם ייפלט למי מאתנו עכשיו ”נו! זה מעולה!” – אבל זה גם נורא נורא אפל.
בכלל, הפתיע אותי לגלות עד כמה חלק מהפחדים הגדולים ביותר שלי עוסקים בחציית הגבולות, לא הגבולות אל שדות זרים ולא הגבולות במובן של לחשוב על לעשות משהו שלא חשבתי שאני יכולה לעשות לפני – אלא במובן של ממש להיות שם: לרוץ בשדה פתוח שלא נגמר לכיוון אחד שהוא כל-כולו שלוש-מאות שישים מעלות וכאילו לחצות אין-סוף שלטים שאומרים לי “פה זה הגבול!”. זה לא המחשבה על זה אלא זה ממש זה, ההיקרות של זה. אגב, מישהו יודע איזה קו מגיע לאברבנאל?
***
לאה הוצלר - אולטרה מהמדבר לים (1)בתחושה שלי הייתי שם הרבה זמן, וכשאני אומרת “שם” אני מתכוונת לקצה של הקצה של קצה גבול היכולת שלי. זה היה מן קושי מנטלי שלבש תחושה פיזית של ממש; קצה הגולגולת שלי התעבה לעובי של משהו שהוא בין סנטימטר לשתיים ושם בפנים היה המרחב ההיקפי של קצה גבול היכולת שלי, ושם בקצה של הקצה של קצה גבול היכולת – בערתי. אני לא יכולה להגיד אפילו כמה זמן מתוך שש השעות שהייתי על הרגליים בערתי שם כי בבעבוע ובבערה כאילו איבדתי חושים אחרים, כמו חוש של זמן למשל.
הרגשתי כמו חבית נפץ של כל זה, של התפיסות שלי, של תחושות טובות מאד לגבי עצמי אבל גם זלזול וכעסים, רדייה עצמית על האיטיות וביטול ההישגים. בין גלים ובעבועים אלו לאלו ידעתי מדי פעם שלווה, התקדמות נכונה בתוך ענן של חסד גדול, מן קלילות תנועה ונשימתיות שפשוט נמצאות עם המציאות בהשלמה אורגזמית, שצפה מסביב וגם מחבקת מבפנים. באותן רגיעות הייתי אחת הגרסאות שלי שאני אוהבת להיות, זו הטובה, זו עם החיוך ועם הליטוף ועם האהבה העצמית הגדולה שאומרת לי שאני עושה מה שאני יכולה כדי לתת להתרחשות הזאת להתקיים, שהכל בסדר היא אומרת לי.
**
לא התקלחתי יומיים.
יומיים אחרי האולטרה הראשון שלי לא התקלחתי וזה לא רק בגלל שהיה לי קשה לעמוד על הרגליים; הרי בשביל לנשנש שתי פיתות עם שוקולד בשתיים בלילה זחלתי על הרצפה כמו חמאסניק במנהרה שפחות הצליחה, הרי כדי להגיע לאיזו כוס קפה בינונית בשדרה דילגתי מעץ לעץ בטרזניות מקצועית כשאני משתמשת בשני תתי-האיברים היחידים שלא כאבו לי – הלא הם האגודל והקמיצה.
יומיים אחרי המסע המשוגע הזה מהמדבר לים לא התקלחתי כי המקלחת הייתה מסמלת סוף של דבר, איזו התקדמות הלאה מעניין שעוד לא ירדתי לגמרי לעומק עניינו, או לא תחקרתי לגמרי או פשוט לא רציתי ללכת ממנו. לא רציתי לשטוף את זה ממני אז דחיתי ודחיתי ובסוף רק יומיים אחרי כל זה התקלחתי.
מאת: לאה הוצלר.
 

לאה הוצלר ו עופר פדן - בסיום מירוץ מהמדבר לים

לאה הוצלר ו עופר פדן – בסיום מירוץ מהמדבר לים

כתיבת תגובה