יומן מסע בדרך למרתון הרשמי ה 1 שלי…פלאשבאק שנה 1 לאחור

אז עכשיו אפשר לומר שזו הישורת האחרונה, ממש 8 ימים לפני. יש לי פרפרים בבטן כאלו שעולים עד הגרון. את דרכי בעולם…

מאת: ChenS
בתאריך: 04.12.2019
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

אז עכשיו אפשר לומר שזו הישורת האחרונה, ממש 8 ימים לפני.

יש לי פרפרים בבטן כאלו שעולים עד הגרון.

את דרכי בעולם הריצה התחלתי לפני קצת יותר מ- 4 שנים. אם לפני 4 שנים היו אומרים לי שבעוד 4 שנים מהיום אני אהיה לפני המרתון הראשון בחיים שלי- באמת הייתי מתרגשת. מתרגשת?! סופר מתרגשת!

תחילת האימונים למרתון הראשון בחיי היא בקיץ 2018, כשאני מכוונת מטרה לעבר מיקצה ה- 33 ק”מ בסובב העמק, מרוץ שבסופו של דבר לא לקחתי בו חלק בגלל מזג האויר. תכננתי לסמן את ה- 33 ק”מ ב”סובב” כתחנת מעבר, ב”דרך אל”.

33 ק”מ עשיתי כמסלול “סובב חיפה” העובר דרך מחוזות ילדותי, ומאחר ומרוץ סובב העמק נדחה בשבוע אחד, איתו השתנו גם התכניות שלי, כשבתוך כך רצתי בראשית חודש נובמבר 2018 את חצי מרתון סאקוני בחיפה.

ברגע שהסתיים יעד ה 33 ק”מ, התפקסתי כל כולי לעבר המרתון הראשון בחיי: תכנית אימונים שכוללת 4 ריצות שבועיות על פני 7 ימים בשבוע, תוך ניהול אורח חיים “רגיל” שגרתי ותובעני של חיי משפחה עם שתי בנות מקסימות בכיתה ד ו- ג, ומשרה מלאה.

חודש אוקטובר-נובמבר 2018 היו בבחינת ההגעה ל”שיא” תכנית האימונים. עבודה קשה ותבענית מידיי סופשבוע. ריצות ארוכות של מעל 20 ק”מ בכל ריצה, טיפוס הדרגתי אל רף ה- 30 ומעלה עם מסכמת של 37 ק”מ.

איך ניתן לסכם במילים מסע שכזה?

אני מרגישה שכל מילה וכל משפט שאני ארכיב לא יוכלו לתאר את המסע הזה שעברתי, ושאני כעת נמצאת ב”ישורת” האחרונה שלו.

 

סופי שבוע גשומים ביותר של ריצות ארוכות גיבשו אותי לקראת היעד הזה שנקרא ריצת מרתון ראשונה.

את הריצות הארוכות שלי בחרתי לעשות בסביבה ידידותית יחסית, בפארק הירקון. למה? פארק הירקון שטוח, נעים, ישנן ברזיות המפוזרות לאורך רוב המסלול ובשפע ובנוסף, את אף פעם לא לבד, תמיד ובכל שעה שתרוצי תמיד תפגשי רצים נוספים שיחליפו איתך מבט של “גם אנחנו במסע הזה”.

 

5 ימים לפני…

בעיצומו של הטייפר, ימים אלו עוברים עליי בתחושה של “פרפרים בבטן”. מגבשת לעצמי בראש את קצבי המטרה, מנסה לדמיין את הדבר האמיתי, אפילו פתחתי לי קובץ אקסל שבו חילקתי את ה 42.2 ל 4 מיקטעים כשבכל מיקטע הגדרתי קצב מטרה ממנו אני מקווה מאוד שלא לחרוג.

עשיתי לעצמי תכנון אכילת גלים, כל 8 ק”מ.

 

את הסופש האחרון שלפני המרתון העברתי ב”ארוכות” בפארק. השכמה עם השעון מעורר כשהגשם דופק בחוזקה על גג הבית. השעון מצלצל וקשה לקום. הגשם בחוץ חזק וקר, חן קדימה עוד קצת. לצאת מהמיטה, יאללה. יש לי ריצה “ארוכונת”, אחת האחרונות לפני… ולאחר מכן הרצאה בנושא הכנה מנטלית לפני עונת המרתונים עם גדעון תמר בסמינר הקיבוצים בתל אביב.

 

אני מתארגנת לי עם הבגדים שהכנתי ערב קודם, מנהג שאני מקפידה עליו כמעט מאז שהתחלתי לרוץ (ההכנה מראש של בגדי הריצה מזרזת משמעותית את התהליכים בבוקר…)

שותה את הקפה של הבוקר, לוקחת גל ואת ציוד הריצה, תפוז לאחרי ויוצאת אל המבול. הנהיגה במבול שוטף, גשם זלעפות במשך כחצי שעה היא כשלעצמה חוויה לא סימפטית. אני מגיעה את הדר יוסף וכמו בחודש האחרון, המגרש מלא מלא במכוניות של רצים שכבר יצאו לדרך או שזה עתה מתאספים ויוצאים לאימון סופהשבוע שלהם.

האווירה בפארק סוחפת ומקילה מאוד על חווית הריצה, בייחוד אם יורד מבול שוטף! ואת יושבת ברכב, הגשם דופק בחוזקה, נרגע לא נרגע, נרגע ושוב חוזר, והינה ישנה הפוגה רגעית ואז את מחליטה שזהו זה, את יוצאת.

ברגע שנרטבת זהו הכל מאחורייך אבל השישי הזה היה משהו קוסמי באוויר, גם הפארק היה מלא, מלא ברצים וגם עמוס באנשים שבאו להתחרות באותו יום במרוץ התחתונים.

רצתי והגשם היה שוטף, שוטף, מבול עד שד עצמותיי. עשיתי 20 ק”מ רטובים למדיי, בקצב המטרה שלי. הרגשתי טוב.

אתמול, שבת, היתה האחרונה הארוכונת בפארק, כמובן בגשם שוטף כמו מרבית הריצות הארוכות שלי בחודשיים האחרונים כחלק מההכנה למרתון טבריה.

היום יום ראשון 30.12.2018. אני בטייפר, השבוע בלי ריצות ארוכות. למעשה אני מתכננת לעשות ריצה אחת של 8 ק”מ ועוד אחת של 5-7 ק”מ בלבד. מרבה באכילת חלבונים ולקראת רביעי אאעבור להעמסת פחמימות.

 

מתרגשת, ככל הימים נוקפים.

מסתכלת כל כמה שעות בתחזית מזג האוויר מנסה לקבל איזשהו רמז על שעתיד להיות בשישי בבוקר.

 

הקיר? מה עם הקיר?

אז בקיר ניפגשתי, וניפגשתי, ואפילו לא ידעתי שמה שאני ניתקלת בו זה ה “קיר” המפורסם, ובהתחלה הוא היה מגיע “מהר” יחסית בריצה ולפעמים הוא היה מגיע ממש לקראת הסוף שלה, אבל בהתחלה ממש לא ידעתי שזה הוא.

איך זה מרגיש שפיתאום הרגליים ננעלות לך, וזה מיד מגיע לראש, כמו מעגל היזון חוזר.

הידיעה הזו שעברתי את הקיר מספר פעמים התמודדתי ויצאתי ממנו היא כח שאני לוקחת איתי.

 

בדרך שעברתי, לאט לאט הבנתי שככל שאני אהיה יותר מודעת לעצמי במהלך הריצה, יותר אשלוט ביצר – ככה פחות אני אהיה נשלטת.

ולמה כוונתי: ככל שאהיה מודעת יותר לקצב המטרה, למה שאני רוצה ולמה שאני מסוגלת ואעקוב אחרי זה תוך כדי ריצה, ואהיה ממושמעת לקחת את הגל בזמן ולשתות את המים או האיזוטוני בזמן ולא לדלג על זה רק כי באותו רגע אני מרגישה חזקה, ככל שהמשמעת תהיה גבוהה יותר- ככה הסיכוי שלך להיתקל בקיר יהיה נמוך יותר.

3 ימים לפני..

01.01.2019

אוטו-טו אני שם.

הימים חולפים והפרפרים איתם עולים ויורדים. כל פעם כשאני נזכרת, או למשל קמה בבוקר ומיד מציפה אותי המחשבה: בשישי אני עומדת שם, על קו הזינוק של טבריה, מוזנקת שם ל 42.2, הלב כמו שאומרים בתחתונים, אני לא יודעת אם אני מחסירה פעימה או שההיפך, שקצב פעימות הלב מתגבר, אבל משהו בתוך הקרביים מתהפך. אין ספק, אני מחכה ומצפה לזה!

אני מרגישה מוכנה, בגוף ובנפש.

זה מרתון ראשון רשמי שלי, אין לי זמן יעד, אין כלום. יש לי ציפיות:

  1. להנות להנות להנות!!!
  2. לרוץ בכיף להתחיל ולסיים את ה 42.2 בלי לסבול
  3. לפגוש אנשים
  4. ולהשאיר טעם של עוד!

 

 

 

כתיבת תגובה