חלום הריצה

אחרי אימון אחד שרוני אמרה למאמן שכנראה לא תחזור שוב, שלא מתאים לה לרוץ לבד מאחורי כולם. היום הסיפור שלה הפך לחצי בדיחה ולסיפור השראה. שרוני ויינר מספרת היום שהכל אפשרי

מאת: מורן מישל
בתאריך: 23.09.2018
אירועים
0 תגובות

עוד לפני שנים, בחלומותיי, ראיתי את עצמי רצה ברחובות העיר בה התגוררתי. ברוחי דמיינתי כיצד אני לובשת את בגדי הריצה, אוספת את שערי עם גומייה אדומה, נועלת את נעלי הספורט ויוצאת מביתי בריצה לעבודה. אז עוד לא העליתי בדעתי שאחליף נעלי ריצה כאילו היו בגדים לעונה ואף פחות מכך. הייתי בעשור השלישי לחיי, התאמנתי בחדר כושר בין פעמיים לשלוש בשבוע. החלטתי להירשם לתוכנית אימונים אינטנסיבית, שמטרתה העיקרית היתה לרדת במשקל. רצתי לא רע, אך אפשר לומר שרק על המסילה, לא יצאתי כמעט לרוץ מחוץ לכותלי חדר הכושר.

השבוע, תוך כדי שיחה עם חבר, נזכרתי שנהגתי לצאת לריצות בהיותי בחורה צעירה ברחובות העיר בה גדלתי. חדר כושר איכותי לא היה בנמצא וחיידק הריצה מסתבר דבק בי כבר אז. היום אני מבינה שדרכו חיפשתי את החופש שלי, את הצורך שלי להיות בתנועה מתמדת, תנועה שמאפשרת לי לחשוב, להטמיע תהליכים בתוכי, להביא לידי ביטוי את מהותי.

עם השנים החלום לרוץ בחוץ התחלף בחדרי כושר סגורים בין ארבעה קירות באוויר מדומה של מזגנים ומאווררים, בשיעורי סטודיו למיניהם, עיצוב וחיטוב, אירובי, קיקבוקסינג ועוד. התנועה נשארה ועם זאת מוגבלת במרחב, מילאה מקום בגוף ששינה צורה עם עליות וירידות, כמו פינג פונג מצד לצד ואיתה הנשמה אט אט דעכה ונסגרה.

לקראת שנתי הארבעים ניסיתי להתחיל לרוץ שוב בחוץ, יצאתי מספר פעמים לריצות לבדי ברחבי העיר מודיעין במקביל לחדר הכושר אך לא הצלחתי להתמיד והפסקתי לאחר זמן קצר יחסית. סביב גיל ארבעים ושלוש עם היותי מורה חדשה במערכת החינוך המיוחד, שנה בה ‘קפצתי למים’ ובחרתי ללמד לשנת הסטאז’ שלי כיתת חינוך מיוחד, ט’ מקדמת. זו היתה שנה מאתגרת וכל מה שיכולתי זה להחזיק את ראשי מעל המים מבלי להרגיש שאני טובעת.   

המנוי בחדר הכושר שלי הסתיים איפשהו באמצע השנה ולא מצאתי לנכון לחדש אותו כי בקושי ביקרתי בו. עם סיום שנת הלימודים סביב חודש יולי במהלך אחד השיטוטים שלי בפייסבוק נתקלתי במודעת פרסום של ירון גולדברגר, מאמן ריצה והבעלים של ספרינטים, אחד ממועדוני הריצה המובילים במודיעין. ירון הפך להיות אחד האנשים המשמעותיים בחיי בשלוש השנים הבאות. אני זוכרת את ההתכתבות הראשונה שלי עימו, הוא הציע שאגיע לאימון ניסיון וכך הגעתי לאימון ערב בספורטק. את המפגש הראשון עם ירון ומה שאמרתי לו אף פעם לא אשכח. ירון אמר לי תתחילי מריצה תעברי להליכה, חצי-חצי, תעשי ככה מספר סיבובים במסלול.

ראיתי את שאר חברי הקבוצה יוצאים לריצה לכיוון 443, הבנתי שעבורי זו רק ההתחלה ועם זאת התבאסתי שנשארתי להתאמן לבד במסלול. זמן קצר אחרי שהתחלתי אמרתי לירון שלא מתאים לי לרוץ לבד ונראה לי שאחרי האימון הזה לא אחזור יותר, למעשה נשארתי קרוב לשלוש שנים במועדון הריצה, מאחורי כבר שני מרתונים ומאז הסיפור ההוא הפך לסוג של בדיחה. באירועים שונים הוא עלה כדוגמה כיצד מישהי שלא היתה כלל בכושר תקופה ארוכה ולא הצליחה להחזיק מעמד לרוץ בחוץ, רצה מרחקים ארוכים לאורך שעות רבות, משתתפת במרתונים, כאשר היום שני מרתונים מאחורי והשלישי, מרתון ירושלים בדרך. 


לפעמים עדיין חולפת בי מחשבה איך מהר מאוד התחלתי לקום בשעות לא שעות, שעות שמצטיירות כהזויות. שעות בהן רובנו עדיין חולמים כשראשנו על הכרית והשמיכה או הפוך מכסים את גופנו, בוודאי אם מדובר ביום שבת. היו תקופות שאף רצתי בלילות, גם אחרי חצות, מצאתי את עצמי רצה ברחובות העיר, נהנית מהשקט ששורר בשעות הללו, לומדת להתמודד עם החושך שהיה אחד המקומות מהם פחדתי שנים כילדה. גיליתי על עצמי שאני מסוגלת לרוץ בכל מזג אוויר, כשחם מאוד, בלחות של תל אביב, בשמש, עם משקפי ריצה, בלי משקפי ריצה, כשיורד גשם קל, גשם זלעפות, ברד. הבנתי שהתמכרתי לאחד מענפי הספורט שעושים לי ממש טוב, שהגוף שלי מחפש את התנועה המתמדת במרחב שהוא אינסופי, שאני יכולה להחזיק עמי ברכב נעלי ריצה ובגדי ריצה ולהחליט שאני יוצאת לריצה בכל מקום אליו אגיע. הבנתי שאני נהנית לאתגר את עצמי בריצה, לרוץ לא רק במישור, גם בעליות ובמדרגות. הרגשתי שלרוץ במישור לאורך זמן זה משעמם אותי ולעיתים קרובות נוהגת להחליט על שינוי מסלול שהעלייה בו מאתגרת יותר. ההרגשה הפועמת בגופי ובנשמתי עם סיום העלייה והמסלול מטמיעה בתוכי את היכולת שאני יכולה להתגבר על כל מכשול בחיים שלי.                

להרשמה למרתון טבריה 04.01.2019 >> 

מצרפת כאן שיר שכתבתי לאחר אחת הריצות במסגרת האימונים למרתון טבריה. מילות השיר הדהדו בתוכי כאשר רצתי לאורך חוף הים בתל-אביב.      

רוצי ילדה, רוצי

רוצי ילדה בגשם, בקור, ברוח,
הרגישי את הטיפות יורדות על פנייך,
מרטיבות את שערותייך,
מתערבבות בדמעות הזולגות מעינייך.

רוצי ילדה,
הרגישי את הרוח מנשבת בעוצמה,
פזרי את שיערך,
תני לו לעוף יחד עימה,
כמו רעמת אריה בצבעי האדמה.

רוצי ילדה,
על האדמה אליה את מחוברת,
מיום היוולדך,
על אדמה ממנה את צומחת לאחרונה,
ללא הפסקה
.

רוצי ילדה,
כסערה בלב ים,
גליו מתגברים, גובהם עולה ועולה,
מתמזגים עם המחשבות בראשך.
רוצי ילדה,
עם המחשבות, הזכרונות שאינם עוזבים,
שאת רוצה לשכוח ואינך יכולה,
הזכרונות שמלווים אותך כבר שנים,
שגורמים לך יותר מדי פעמים לשקוע,
לבכי בעוצמות שאינך יכולה עוד לשאת.
רוצי ילדה,
חזרי לרגע לפני שאביך נפל,
ב- 14 לאוקטובר 1973.
לפני שנקרא למלחמה הארורה,
לפני שהיא בכלל פרצה.
רוצי ילדה,
חזרי לתקופה שהיית רק ילדה קטנה,
שהושטת ידייך מעלה כדי שירים אותך,
יחבק, יעטוף ולא יעזוב
,
שיקרא לך סיפור לפני השינה,
שייקח אותך לגן,
יסיע אותך לבית הספר, לחטיבה, לתיכון,
לחוגים, לחברות, למסיבות.
שיקשיב לך מתי שתצטרכי,
שידע לייעץ לך כשתשאלי, כמה שאפשר,
שלא ישפוט אותך על שום דבר שתעשי,
שיבין אותך כמו שאבא צריך.
רוצי ילדה,
חזרי אחורה בזמן לפני שנשמתך חוללה,
לפני שגופך נלקח ממך ללא רשות,
לזמן בו הכל היה טהור, נקי, לבן,
כמו שלכל ילדה, ילד מגיע,
להרגיש מוגנת. מוגן,
להרגיש בטחון ושלווה,
כמו הים לאחר ששוככת הסערה,
עם דגל לבן שמתנפנף ברוח.

כתיבת תגובה