חילוף קידומת, מרתון מהיר ואולטרה תלת ספרתי / ליאת נתנאל

חזרתי הביתה משמוני (Chamonix). ההתרגשות והאדרנלין נמסו לאט לתוך השגרה הצפויה והבלתי נמנעת ואז הגיעה נפילת המתח הידועה והמוכרת שיש אחרי תחרויות:…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 02.02.2015
בלוג ריצה
0 תגובות

חזרתי הביתה משמוני (Chamonix).

ההתרגשות והאדרנלין נמסו לאט לתוך השגרה הצפויה והבלתי נמנעת ואז הגיעה נפילת המתח הידועה והמוכרת שיש אחרי תחרויות: אותה תופעה שכל פעם אני חווה קצת אחרת. הפעם היא לוותה בנקע (שליווה אותי נאמנה לכל אורך התחרות) ודלקת עיניים חריפה שבעקבותיה נאלצתי “לבלות” 3 ימים בבית שגרמו למחשבות רבות ובעיקר לתחושת ריק איומה של להיות אחרי תחרות מדהימה, עם אנשים נהדרים, ואחרי תקופת הכנה נפלאה. ועכשיו – לאן הולכים?

הסתובבתי כמה שבועות בתחושת ריחוף שכזו, פחות או יותר מה שמרגישים כשמנסים ללכת על טרמפולינה: מצליחים ללכת אבל מתנדנדים ומרגישים לא יציבים. התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות השנה- אלו מרוצים מדברים אליי? אלו גבולות אני רוצה למתוח/לשבור/להגדיר מחדש.

יש לי תחושה שהרבה פעמים, לא אנחנו בוחרים את המסלול שאליו אנחנו הולכים, אלא דווקא הוא בוחר אותנו.

 

מרתון ירושלים – פעם שלישית גלידה

ככל שעברו הימים הבנתי שלכבוד השנה הקרבה שבה אני גם מחליפה קידומת (בקיץ אני חוברת למחנה המפואר של קידומת 3), הגיע הזמן להתמודד עם שדים ותיקים (שסגרתי בארון עם שני מנעולים) וגם לעשות משהו מטורף: בכל זאת, לא כל שנה מחליפים קידומת.

השד שלי, המפחיד מכולם, הוא מלחמה עם השעון: לרוץ מהר. התחושה שאני מועמדת למבחן במספרים, אין הנחות, כל אינטרוואל מלווה בשוטר על היד (שעון) וקול פנימי שצורח ״תגבירי מהירות! מה זה הויתור העצמי הזה?!״ הופכת את המלחמה הזו לקשה ביותר.

החלטתי שהשנה מוציאים את התותחים הכבדים ויחד עם ההחלטה הזו הגיעה גם המטרה: מרתון ירושלים. והפעם- מהר. זו תהיה השנה השלישית ברצף שאשתתף במרתון ירושלים אבל הפעם ממקום אחר. היה לי ברור שמדובר פה בפתיחת חזית גם מול הגוף שלי אבל בעיקר מלחמה מול ה”אני” שאף פעם לא מרוצה ותמיד מלא בביקורת עצמית ושיפוטיות למכביר. וכך, לתת לו את הנשק הנוראי של מדידה בזמנים ותיוג במספרים זו הכרזה על מלחמת חורמה ללא פשרות. אבל כאמור, זו שנה של פריצת גבולות, אז גם עם השדים האלה הגיע הזמן לסגור חשבון (או לחילופין לעשות הסכם שלום).

חזרתי לתוכנית אימונים מסודרת אצל המאמן המופלא אילן פריש שמלווה אותי כבר כמעט שנתיים. מאחר ומעולם לא התאמנתי למרוץ שבו אני אמורה לרוץ מהר, עשיתי עם אילן שיחת הכנה עוד לפני שחזרתי לתוכנית מסודרת כדי שאקבל איזה שהוא כיוון למה מצפה לי. אילן, עם הדרך המיוחדת שלו, בעיקר חייך ואמר: “את תעבדי קשה מאוד ותלמדי לחייך לסבל. זו הדרך לרוץ מרתון מהיר”. וכך התחלתי בתוכנית אימונים שכל שבוע יותר הזוי מהקודם לו: השלמות של אינטרוואלים, אחרי אימון קשה של אינטרוואלים, אימונים קשים באמצע שבוע, אימונים קשים בסוף שבוע – ממש בבחינת: “כל המרבה, הרי זה משובח”.

 

“הפסדנו במערכה של ה-100 אבל ניצחנו במערכה של ה-120”

במקביל לאימונים הקשים למרתון ירושלים, שבימים אלו מגיעים לשיאם, הייתה משימה נוספת שנשפה לי בעורף – חוץ ממהירות, אני רוצה גם מרוץ מטורף!

לחברים שלי, מסתבר שההחלטה הזו כבר הייתה ברורה עוד לפניי, אבל אני הייתי צריכה זמן כדי לעכל אותה: אריק, שרון יוסי ואני נירשם למרוץ ה-100 ק”מ בשמוני – אחד המסלולים שמציע ה-UTMB. מרוץ של 100 ק”מ עם 6,000 ק”מ טיפוס מצטבר. לא משתווה או אפילו דומה לשום דבר שעשיתי עד היום.

להירשם לירושלים- קלי קלות. ברגע שהחלטתי לא הייתה דרך חזרה. להירשם למרוץ בשמוני- זו כבר אופרה אחרת.

ה-UTMB הוא אחד ממרוצי השטח המפורסמים באירופה (http://www.ultratrailmb.com) שנקודת הסיום של כל המקצים בו היא בעיר היפיפייה והציורית- שמוני. ה-UTMB מונה מספר מסלולים במרחקים שונים. בקיץ האחרון השתתפתי במרוץ ה-OCC: המרוץ ה״קצר״ ממרוצי ה-UTMB: 53 ק״מ עם 3300 מטר טיפוס. חוויה עוצרת נשימה והבל״תמים שליוו אותה רק שדרגו את עוצמתה.

מאחר שמדובר במרוץ פופולארי, רמת הביקוש להשתתפות מכל העולם היא אדירה ולכן ישנה הגרלה. ברגע שנפתחה ההרשמה, נרשמנו כקבוצה (אריק, שרון, יוסי ואני ל-100 ק”מ ועוד חברים מהקבוצה המשובחת “אנדיור” למקצה שרצתי בקיץ האחרון: ה-OCC – 53 ק”מ). מיד התחלתי לעבוד במלאכת תפילות אינטנסיבית מול בורא עולם כדי שיזכור לתת לנו תשומת לב סביב מועד ההגרלה. כמה ימים לפני ההגרלה אפילו קיימתי הפרשת חלה לטובת המאורע. בתור בוגרת אוניברסיטת בר אילן, אחרי 3.5 שנים בסביבה עם אנשים דתיים הבנתי שיש מצוות ומעשים שיכולים רק להועיל, אז מי אני שאתווכח?

הגענו ליום המיוחל. פרסום תוצאות ההגרלה היה קבוע לשעה 11:00 שעון ישראל. החל מהשעה 09:00 בבוקר כבר ישבתי עם מסך פתוח באתר הרלוונטי וחיכיתי באי שקט. אחרי שעתיים ארוכות ומייגעות שבמהלכן ניסיתי להסיח את דעתי בכתיבת בקשות/הודעות וכל דבר מקצועי אחר הגיעה סופסוף השעה 11:00 ויחד איתה הדופק שלי נסק כאילו אני באימון אינטרוואלים אכזרי באצטדיון הדר יוסף ורודפת אחרי חברים שלי במעגלים. באופן מפתיע ומאוד לא הולם את האירופאים, האתר קרס. במהלך ההמתנה הזו הייתי בתקשורת רצופה עם אריק, חבר יקר, שאיתו רצתי את המרוץ בשמוני בקיץ האחרון, וחיכינו לתוצאות.

האכזבה לא אחרה לבוא. לא זכינו בהגרלה, אבל אין זמן למרמור וייאוש עכשיו. שיחה קצרה עם אילן והוראה נוקבת קבעה: ״להירשם מיד ל-TDS!” ואנחנו, בבחינת ״נעשה ונשמע״, ניסינו להבין איפה ואיך נרשמים. ה-TDS גם הוא מסלול נוסף בסל המרוצים שיש ב-UTMB אך מסיבה לא ברורה הוא פחות מבוקש ולכן אין הגרלה לרישום אליו. מדובר במרוץ שמקיף את הרי האלפים בכיוון ההפוך מכל שאר המקצים (כלומר מצפון) והוא מרוץ של 120 ק״מ ו-7,200 מטרים טיפוס.

הצלחתי סופסוף למצוא היכן ממירים את הרישום וחשכו עיניי. המרוץ מלא לחלוטין! כמה נורא! שוב שיחת טלפון לאילן. הפעם עם קול חנוק. מה נעשה? אך במקביל היה בי קול פנימי שלא אמר נואש. לא יכול להיות שהפרשת החלה שלי הייתה לחינם. חיכיתי כמה דקות. נכנסתי שוב לאתר התחרות ולא האמנתי למראה עיניי! הרישום ל-TDS פתוח! צרחתי מאושר! מיד דיברתי עם אריק שינסה להירשם גם כן. אחרי קונצים מרגיזים של האתר, הצלחנו להירשם שנינו.

מה עם שרון??

שרון לא ענה מהבוקר לטלפון ומיפלס החרדה שיפספס את הרישום שלו היה בלתי נסבל.

צלצלנו, סימסנו, שלחנו מיילים- גורנישט. הבחור חזר לתקופה שבה נכנסים לפגישה, מנתקים מגע מהעולם. אין קול ואין עונה. אחרי דקות ארוכות של חרדה פתאום הגיע הטלפון המיוחל: ״הייתי בפגישה, לא יכולתי לדבר, אני רשום!״.

כמה שעות אח”כ פתאום הגיעה ההבנה: ארוץ בקיץ הזה 120 ק”מ!

חזרה למציאות – עם הרבה אימוני מהירות

ובינתיים, או בעצם במקביל, אני מפנה שוב את מלוא תשומת הלב שלי למטרה המאתגרת והמכובדת: מרתון ירושלים. אני חושבת שהשיעור המרכזי שאני לומדת בתקופת ההכנה הזו הוא מציאת האיזון בין כאב שבונה לכאב שהורס או לחילופין בין הכאב שמותח את הגבול לבין זה שפוצע. מדובר בגבול דק וחמקמק שמשתנה בין אימון לאימון ובין שבוע לשבוע.

אימונים שמוכתבים על ידי השעון שלא מאפשר לעגל פינות מצד אחד והעומס הבלתי נמנע מצד שני הם עבודה קשה אבל מתגמלת. אם מצליחים לשחרר את הביקורת הנוקבת בימים קשים ואימונים פחות מוצלחים (ע”ע השדים הארורים), אפשר אפילו להצליח לחייך לסבל ולקושי.

ולשאלה המתבקשת: מה מתוכנן אחרי מרתון ירושלים וללא זמן מטרה? ככל הנראה ארשם למרוץ שיהיה, לשם שינוי, סתם בשביל הכיף ואם אמצא מרוץ שעוד לא השתתפתי בו, מה טוב.  אולי אשתתף במקצה הקצר ב”מרתון התנ”ך” (http://biblemarathon.co.il), אבל, ‘ראשון ראשון ואחרון אחרון’.

כתיבת תגובה