חוזרים למרוצים – שניים במחיר אחד / לירון תמם

הקלישאה אומרת שבשביל להתמודד עם דברים ולא לתת להם לשקוע, צריך לחזור מהר לשגרה, ככה הדברים יחזרו לעצמם כמה שיותר מהר. אז…..

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 25.05.2016
בלוג
0 תגובות

הקלישאה אומרת שבשביל להתמודד עם דברים ולא לתת להם לשקוע, צריך לחזור מהר לשגרה, ככה הדברים יחזרו לעצמם כמה שיותר מהר. אז.. אחרי שחזרתי לאימונים הגיע הזמן לחזור ולהשתתף במרוצים.
לכאורה זה נשמע דבר לא חשוב, הרי מה זה משנה אם זה מרוץ או אימון?  בסופו של דבר זו ריצה – הגוף מבצע את אותה הפעולה והרצון להשתפר ולהשיג תוצאות טובות יותר חזק בשני מקרים. אך מן הסתם קיים הבדל פיזי ומנטאלי בין אימון למרוץ.
מהבחינה הפיזית – הרי בשביל לרוץ במרוץ צריך לחזור לאימונים מסודרים על מנת שהגוף יהיה מסוגל לא רק לרוץ את המרחק המתבקש במרוץ אלא גם לעשות את זה בצורה סבירה ויש יגידו – מכובדת שהרי אין היגיון להשתתף במרוץ ולסיים בתוצאה שרחוקה בצורה קיצונית מהשיא.
ומהבחינה המנטאלית – צריך להכין את הראש לתקופה של אימונים לפני המרוץ וגם להתרגשות שצצה לה לפני כל מירוץ, גם אם הוא קצר ולא משמעותי.
כשחזרנו לארץ, היה ברור לי שאני מתכוון להירשם כמה שיותר למרוץ אחד או שניים לפני שעונת המרוצים מגיעה לסיומה. רציתי להרגיש שוב את האדרנלין בגוף, זה שזורם יותר במרוצים ופחות באימונים. אותו אדרנלין שמתחיל לזרום כבר אחרי ההתאוששות הראשונה מההשכמה המוקדמת ביום המרוץ, ורק מתגבר ככל ששעת המרוץ מתקרב. ידעתי שהאדרנלין הזה יעשה לי טוב ויחזיר לי את הביטחון שהייתי צריך. היה לי גם ברור שהמרוצים אליהם אירשם לא מיועדים בשביל שאשבור שיא, אני לא שם עדיין. הכוונה היתה שהם ישמשו כאימונים, חלק מהתכונית הגדולה, אך מנגד המטרה היא לתת מה שאני יכול. בכל זאת-, כשכבר עומדים לפני נקודת הזינוק, לא חושבים על תוצאה נמוכה אפילו שזה מתבקש.
מרוץ הרצליה 7.5.16
מרוץ הרצליה מוכר לי משנה שעברה, אז סיימתי אותו רחוק בעשר שניות מלשבור את השיא האישי שלי. זה מרוץ שמצד אחד אני אוהב בגלל שחלק גדול ממנו רצים על איילו. הבעיה איתו – שקצת לפני נקודת הסיום צריך לבצע עוד חזרה קצרה בטרם עוברים בשער הסיום. בעיה אחרת ושונה היא שמארגני האירוע מחלקים את המדליה עם הערכה לפני המרוץ… זה ישמע קטנוני אך אני מעדיף לקבל את מדליית ההשתתפות אחרי שסיימתי את המרוץ ולא לפני שהתחלתי אותו.
כאן זה אולי הזמן לפתוח סוגריים ולכתוב כמה דברים על המרוצים כמו שאני רואה אותם. אני מניח שאפשר לחלק את המרוצים לשתי קבוצות עיקריות. בדרג א’ יש את המרוצים הגדולים והנחשקים, אלה שמושכים אלפי רצים, ובהם החבר’ה המקצועיים. מדובר במרוצים כמו טבריה, ירושלים, תל אביב, עמק המעיינות, מרוץ אייל, מרוץ האביב, מרוץ מדברי אילת, הר לעמק ואם שכחתי מישהו איתו הסליחה. בדרג ב’ יש את המרוצים הקטנים – אלו שנערכים כמעט מדי שבוע בישוב אחר, מרוצים שמאורגנים על ידי הרשות המקומית. למירוצים אלו מגיעים בדרך כלל מאות רצים, חלקם רצים מנוסים ותיקים ורובם תושבי העיר שרוצים להשתתף בחגיגה.
איך שלא מסתכלים על זה יש בכך כמובן משהו חיובי- רצון לפתח תרבות ספורט בכלל וריצה בפרט, כשלעיתים זה משתלב עם מפעל הנצחה למישהו שעל שמו נקרא המרוץ, ולעיתים זה גם מגיע מסיבות פחות מובנות. זה תמיד נחמד לרוץ במקומות שונים, כשסביבך רצים מנוסים וחבר’ה שעושים את זה בשביל הכיף, מבוגרים וצעירים, הורים וילדים. מי יודע אולי המרוצים המקומיים האלה יגרמו להם להמשיך ולרוץ.
מה שכן צריך לומר – לפעמים יש גם בעיות שונות עם המרוצים המקומיים: הארגון הוא לא תמיד טוב (במיוחד כל מה שקשור לשעת ההזנקה, שזה קצת מוזר כי מזג האוויר בישראל הוא די סטטי אז קל לדעת מתי רצוי להזניק ומתי לא), אין מספיק שטח ריצה ואז צריך לבצע חזרות מוזרות, ועוד. אך אני מניח שאלו חבלי לידה שעם הזמן ייעלמו. לי באופן אישי הכי מפריע שלפני הזינוק מגיע פוליטיקאי מהרשות המקומית ולוקח חסות על האירוע, כאילו הוא מימן בכספו הפרטי את המרוץ וזה לא כספי המסים של התושבים וכספי ההרשמה של המשתתפים אשר אפשרו את האירוע. אבל ניחא, יש דברים שכנראה לא ישתנו.

herzliya-2016-לירון תמם

herzliya-2016-לירון תמם


נחזור לענייננו ולפני שאתאר את המרוץ עצמו, אספר שלפני כל מרוץ יש לי סדר יום (יותר נכון לומר “סדר השכמה”) מאוד ברור. אני קם, בדרך כלל שעה וחצי לפני הזינוק, מכין קפה שחור ובזמן הזה אני מתלבש ומתארגן. את החולצה עם המספר אני דואג לארגן לי כבר יום לפני ביחד עם שאר הדברים למרוץ (בדרך כלל אני אוסף את הערכה יום קודם בשביל שלא אצטרך לאסוף אותה בבוקר המרוץ), לוקח איתי שני תמרים ובקבוק מים קרים ויוצא לדרך. כשאני מגיע למקום ההתכנסות אני עורך חימום של 2 ק”מ קלילים ומתגברות, לאחר מכן עושה מתיחות, שירותים, ומגיע לנקודת הזינוק, ומחכה כמו כולם שיזניקו אותנו.
להבדיל ממרוצים קודמים, אשר על חלקם גם כתבתי כאן בעבר, הפעם פתחתי את המרוץ כמו שצריך, כלומר לאט. פתחתי על 5:20, ומשם האצתי ל-4:40-4:30. המהירות והמסלול הנוח (עלייה אחת בלבד בדרך חזרה) גרמו לי להרגיש ממש טוב, בזמן המרוץ אמרתי לעצמי שאם אצליח לרדת מחמישים דקות אהיה מרוצה, והיה ברור לי גם שאצליח. מזג האוויר היה סביר למרות שהמרוץ נערך בתחילת מאי והשרב כבר היה בפתח.
בסיומו של דבר סיימתי את המרוץ על 47.22, זמן נהדר מבחינתי שהיה לרביעי בטיבו עד כה. גם כאימון שהוא חלק מהתוכנית הגדולה וגם כמרוץ בפני עצמו, זו היתה מבחינתי תוצאה נהדרת, והייתי מרוצה.
מרוץ גבעת שמואל 20.5.16
בזמן שלמרוץ הרצליה הגעתי ללא תוכנית אימונים מסודרת (התאמנתי יום כן יום לא), אז למרוץ בגבעת שמואל כבר הגעתי עם תוכנית מסודרת של המאמן – אימונים של 10 ק”מ בקצבים בינוניים, אימונים מהירים יותר למרחקים קצרים ואימוני מתגברות. אומנם גם מרוץ זה נתפס בעיניי כאימון שהוא חלק מהתוכנית הגדולה ולא היתה לי כוונה לשבור בו שיא, אך יומים לפני המרוץ, התחושה היתה כל כך טובה שהערכתי (יותר נכון קיוויתי) שאוכל לשבור את השיא שלי.
בעיקרון, אני מניח, שרוב האנשים שנרשמים למרוצים, בוודאי אם האימונים שלהם טובים לפניהם, לא מסתפקים במעט ולא רוצים להישאר מאחור, אלא מתכוונים לשבור שיא, אפילו אם הם מספרים לעצמם שהמרוץ הוא עוד אימון בסך הכל. אין מה לעשות בכולנו יש את הרצון הזה לשבור את הקיר.
המרוץ החל בשעה דומה לזו של הרצליה, שבע בבוקר, לשמחתנו, אחרי שבוע חם במיוחד בו ריצה בשעה הזאת היתה משולה לריצה מהגיהינום, דווקא ביום שישי היה מזג אוויר נהדר. הבעיה שלהבדיל מהמסלול בהרצליה, כאן היו לפחות 4 עליות, והמסלול כולו היה בצורת כוכב, זאת אומרת כל הזמן חוזרים אל אותה נקודה. לכך התכוונתי כשכתבתי שיש מקומות שבהם אין מספיק שטח למרוץ אז יוצרים מסלול חזרות. בשלב מסוים המרוץ גם עובר באוניברסיטת בר אילן , משם חוזרים אל גבעת שמואל.
מבחינתי, המרוץ היה טוב למרות שהתחושה היתה לא טובה. פתחתי סביב חמש דקות, משם ירדתי לאזור ה- 4:30 בעזרת אחת הירידות שהיו בדרך, ואז התייצבתי סביב זמן זה. העניין הוא, שבשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא אשבור את השיא שלי כמו שקיוויתי וזה גרם לי להרגיש תחושת אכזבה. לא הצלחתי במהלך הריצה לעשות את הסוויץ’ מאכזבה להשלמה והנאה ובעיקר לקבל שזוהי בסך הכל ריצת אימון, כל זה הכרחי בשביל לסיים את הריצה בתחושה טובה.
בראש שיחקו שני שדים כשהיה ברור מי מהם מנצח ומשפיע יותר. מצד אחד עמד לו השד שהזהיר אותי שמדובר בסך הכל בריצת אימון ומצד שני עמד השד שצעק שאני יכול לשבור את השיא ואם לא אעשה זאת, אתאכזב. מאחר והיה ברור בשלב מוקדם של הריצה שלא אצליח לשבור את השיא (גם בגלל שלא הייתי מוכן לזה וגם בגלל שתנאי השטח פשוט לא היו מתאימים לזה), אז השד השני ניצח והתחושה היתה מאכזבת.
givat-shmuel-2016-לירון תמם

givat-shmuel-2016-לירון תמם


לתחושה יש משמעות חשובה באופן בו מתפקדים בזמן ריצה ובכלל בספורט. מה שמרגישים באותו רגע יכול להשפיע לאורך זמן אם לא משתלטים על זה. ניקח לדוגמא משחק כדורסל, כשקבוצה לא קולעת במספר התקפות בזמן שהקבוצה השנייה קולעת, אז המומנטום הוא שלילי, זה יכול לגמור את המשחק, אפילו אם הכוחות לכאורה שקולים והפער הוא לא משמעותי. במצב כזה צריך להשתלט על המצב, דהיינו לשחק כדורסל פשוט, להכניס כדורים פנימה ולקלוע סלים עד שצוברים שוב ביטחון. בריצה אם מגיעים לנקודה בה אתה בדאון ומאבד את המומנטום, אז הכל תלוי בראש – דברים שאומרים לעצמנו, יצירת מטרות חדשות, לחשוב מחשבות חיוביות, לנשום נכון, להיזכר שזו הנאה ולא מבחן ולהיזכר שזה רק זמן וריצה. הכי חשוב זה לא להתמכר לתחושה, כי אז הכל אבוד ואי אפשר לצאת מזה. לא פעם בשלב הזה מתחילים לשאול שאלות “קיומיות” כמו למה עושים את זה, מה רע לשבת בבית, ולמה זה לא מצליח ועוד שאלות מהסוג הזה. אף אחד מהן לא מועילה אלא רק מכבידה על המצב ומסכנת את הסיכוי לשפר את המצב. כמובן שכל הדברים הנ”ל, תלויים ביכולת לבצע התאמה ציפיות בין היכולת למסלול ולתוצאה אליה חותרים להגיע. אם יודעים לעשות התאמה מושלמת, אז התחושה היא טובה לאורך כל המרוץ, כשאין התאמה נכונה, אז ייתכן ויהיו נפילות בזמן הריצה ואז צריך לדעת לקום מהן.
הייתי כבר בארבעת ה”מצבים” המוכרים, לפחות לפי מה שאני מכיר. פעם אחת רצתי מרוץ של 10 ק”מ וכבר אחרי החצי ידעתי שאסיים בתוצאה גרועה מאוד, הפנמתי את זה, לא התאכזבתי ולא כלום, המשכתי בריצה משוחררת בלי להתייחס לתוצאה, פעם אחרת פתחתי מהר מדי אז נחלשתי בהמשך, נפלתי אל תוך תחושה שלילית, זה לקח לי ק”מ או שניים לחזור לעצמי ובסופו של דבר הצלחתי לשבור את השיא שלי בכמה דקות, וגם היה מרוץ שמראש הלכתי אליו כאל אימון קליל, ככה שהתוצאה לא היוותה פקטור בריצה, זה עזר לי לרוץ בלי מתח. כמובן שהיה גם את המצב האידיאלי, לרוץ בתחושה טובה את כל המסלול ולסיים את המרוץ עם שיא חדש.
בסיכומו של דבר, לא היתה התאמת ציפיות נכונה מצידי. אני עדיין לא מוכן מספיק בשביל לשבור שיא, ולא הערכתי נכון את המסלול. לכן גם הכוונה, או התקווה שלי, לשבור שיא היתה מוגזמת ולא נכונה. במהלך המרוץ הרגשתי נפילה, לקח לי קצת זמן לחזור לעצמי, בריצה של 10 ק”מ כמעט כל רגע של נפילה הוא קריטי כי אין הרבה זמן לתקן. לשמחתי לא הייתי עייף והרגליים לא כאבו, אז הצלחתי למשוך בצורה טובה ואפילו לתת ספרינט לקראת הסיום, בסופו של דבר סיימתי בתוצאה טובה יותר מזו שהשגתי בהרצליה בעשר שניות, והאכזבה התחלפה בגאווה – גם זו חלק מהתוכנית הגדולה.
 
תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם ,
כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
לכל הכתבות של לירון תמם.

כתיבת תגובה