חוויות מהמרתון המדברי הבינלאומי באילת

אהלן, קוראים לי מעין. אני בן 22-ילד טוב ירושלים אפשר לתאר בן אדם בהרבה צורות, ומכולן אני בוחר לתאר את עצמי דרך…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 22.09.2014
בדף הבית
0 תגובות

אהלן, קוראים לי מעין. אני בן 22-ילד טוב ירושלים

אפשר לתאר בן אדם בהרבה צורות, ומכולן אני בוחר לתאר את עצמי דרך קבוצות הפייסבוק שנפתחו לאחרונה. הייתי ממקם את עצמי בין ״אנשים בינוניים וסבירים״ ל״ירושלמים עילאיים ומתנשאים״- לדעתי זה יהיה תיאור לא רע גם אם הוא לא ספרותי במיוחד.

לא מזמן עברתי חוויה בלתי “בינונית וסבירה”. אני מניח, שרוב הקוראים מצפים כנראה למשהו ענק, אז אצטרך לאכזב- לא מדובר בסיפור שיפיל את הקורא הממוצע מהרגלים, אני עדין אחד העם ובכל זאת, יש על מה לספר. מדובר על חצי מרתון. זה התחיל במעבר לתפקיד חדש שגרר אחריו הרבה זמן פנוי – כשישבתי וחשבתי עם עצמי, איך מנצלים את הזמן? החלטתי לעלות מדרגה אחת בחיים בכל נושא שאני נוגע בו-זה כלל הרבה אבל רק על אחד מהם אספר כאן. החלטתי שאני ארוץ חצי מרתון (כן רק חצי), אז זה היה נשמע לי מופרך ומפרך (“וחוץ מזה אחי, שתדע לך שזה בכלל לא בריא”) היום זה נשמע לי כהחלטה מעט מקלה אפילו לוזרית – פרספקטיבה.

להתחיל

כשאני מחליט משהו אני תמיד מאד רציני בנושא. קורא כתבות, מדבר עם אנשים וכן כמו כולם, זונח ושוכח, די מהר העניין מתמסמס לו. כמו רוב הפוליטיקאים אני יוצא בהצהרות ומהר מאד שוכח אחרי הבחירות – הפעם החלטתי שלשם שינוי אעשה את מה שאמרתי (השיטה דרך אגב-יעד מדיד.

אז פניתי למדסניקית מהיחידה של חבר טוב, הצגתי את עצמי כבחור בכושר ואמרתי לה שתוך 3 חודשים אני מתכוון לרוץ 21.1 ק״מ, קיוויתי שלפחות ארשים אותה, ומשהו אחד ייצא מההכרזות שלי ויום אחד 21 שנה מאוחר יותר נשב בחופשה משפחתית ביחד עם המשפחה של הילד מהגן ובין קיטור על המצב הכלכלי להתלהמות על איראן (“30 שנה הם משחקים בנו”) נזכר ונצחק על איך שהכרנו, אבל זה לא קרה, היא לא התרשמה. המדסניקית (שכנראה לא חשבה על אותה חופשה משפחתית כמוני) שאלה כמה שאלות על הכושר שלי וכתבה לי תוכנית אימונים. כבר ביום המחרת הייתה לי תוכנית אימונים בזיכרון התמונות של באייפון כולל לו”ז שהיא שלחה לי עם תאריכי המרוצים הקרובים. מתוכם בחרתי ב”חצי המרתון המדברי באילת”. כדי לדחות את הקץ החלטתי שאני לא יכול לרוץ בלי משהו שימדוד לי את המרחק והזמן, אני מקצוען! אבל הפתרון נמצא די בקלות בדמות אפליקציה שמודדת מרחק, זמן, קצב ואפילו מעודדת תוך כדי. הלכתי לקניון וקניתי קייס לאייפון ו-זהו אני מוכן למרוץ הגדול של חיי. אז היה החלק הקטן ההוא, זה שצריך להתחיל אשכרה לרוץ.

אימונים:

כשמתאמנים לריצה ארוכה חושבים על הרבה דברים. אבל על דבר אחד שוכחים לחשוב. הזמן. זה מתחיל באימונים של חצי שעה אבל לאט זה מתפתח לריצות ארוכות. שעה, שעה וחצי, שעתיים (רצי המרתון שקוראים את הכתבה-לבי איתכם). אולי לא אצל כולם זה ככה, אבל לי קשה לפנות שעה וחצי ככה סתם בערב-לרוץ. ועוד לא דיברנו על מקלחת ומתיחות ואוכל, והחלק הכי חשוב – שלב התירוצים לפני הריצה.

אבל זה כיף, אתה קם מוקדם בבוקר, מאוחר בלילה לא משנה באיזו שעה ויוצא לרוץ. וככל שהמרחק גדל ככה אפשר לעשות עם הריצה יותר. פתאום מלהקיף את הישוב אפשר לרוץ לישוב הקרוב. להקיף את העיר ואפילו לעשות קטע משביל ישראל, הדברים נהיים לגיטימיים והריצה הופכת מנטל לבילוי של ממש. אז התאמנתי והרבה. רצתי עם אחי, עם חבר טוב ועוד אחד אבל הכי הרבה רצתי לבד בלי מוזיקה לגמרי לבד. בריצות שמתי לב שללא המוזיקה השכל שלי משתדל למלא את השעמום, גיליתי שאני חושב באותן נקודות בישוב על אותן מחשבות – איך הרבה השתנה בחיים שלי – אבל הריצה היא אותה ריצה, לא משנה אם זה בשיעור ספורט, בהכנה לגיבושים, בגיבוש, בטירונות, בבוחן קצין. בסופו של דבר זה אני, זוג נעליים והכביש.

היו פעמים שהייתי ממש מכין לעצמי רשימת מטלות לפני הריצה מה בדיוק אני צריך לחשוב ועם איזה תשובות אני צריך לחזור בסוף הריצה. אם יש לי עצה אחת לרצים מביניכם-עזבו אתכם ממוזיקה, נצלו את הזמן שבו המוח רק מתאמץ למצוא על מה לחשוב כדי להתעלם מהקושי. האימונים נמשכו חודשיים וחצי. התחלתי מלרוץ 6 ק”מ ולהראות כמו סקודה בעליות לירושלים באוגוסט וסיימתי כעבור חודשיים בלרוץ 21 ק”מ ולהראות כמו סקודה בעליות לירושלים באוגוסט.

בוקר המירוץ:

4:50 שעון מעורר. אפילו השמש לוחצת על הנודניק, מתחננת לעוד כמה דקות.2  תמרים וחלווה, כוס מים. על אוטומט כמו הקפצה בטירונות מוצא את עצמי בחוץ. קר. הקור דווקא גורם לי להיות אופטימי, בכל זאת המרוץ באילת אז כבר עדיף שיהיה קר. בחוץ עוד חשוך, השמש כנראה לעומתי לחצה על הנודניק והרוויחה עוד כמה דקות של חסד, אבל לא אני-היום אני בצד של הספורטאים, אלה שאוהבים לקום מוקדם, אלה שבתור ילד אתה פוגש רק בדרך חזרה מהמדורה של ל״ג בעומר אחרי לילה לבן ובתור נער בחזרה ממסיבה שנמשכה עד שבת לפנות בוקר. עברתי צד ואני משלהם. אטיה (הפרטנר לריצה ומפקד אהוב) קצת מאחר, עולות מחשבות אבל אין מה לחשוש (או שבעצם לפתח ציפיות) נגיע בזמן. בכמה דקות האלה של ההמתנה עולות מחשבות מרדניות: מה הקטע? למה יצאתי לדבר הזה? על מה כל ההשקעה? לנסוע לדרום במיוחד לישון כאן, לקום בשישי ב-5 בבוקר ובשביל מה?! לרוץ? ועוד מרחק שכבר עברתי באימונים.

מגיעים לאילת-מתחם ביג.

המתחם מלא באנשים ערניים עם בגדי ספורט מנצנצים. וכשאני מדבר על ביגוד ספורט אני מדבר על הכול: אוזניות שנצמדות לאוזן, חגורות מלאות בבקבוקוני מיץ איזוטוני (איזוטוני?מה זה אומר?), גרביים אורטופדיות (אני שמעתי רק על גרבי מסעות), סרטי הזעה, נעלי אסטרונאוטים, בקיצור טירוף. ואני-מה יש לי?נעליים שקיבלתי מוואצ׳ר אי שם בטירונות, חולצה ״מנדפת״ שקיבלתי פעם מחבר ומכנסיים שהחבר׳ה קנו לי כשהתחלתי לרוץ. אני ואטיה צוחקים עליהם- אבל בפנים צוחקים על עצמנו. ועכשיו בלי ציניות (צחוק בצד), בשעת בוקר מוקדמת פתאום אתה פוגש את האנשים היפים של החברה שלנו-משפחות עם ילדים קטנים שלומדים מה זה להתאמץ קצת, אנשים מבוגרים שלא מוותרים לעצמם וזוגות בכל הגילאים שיודעים מה טוב לגוף שלהם. לא ראית שם קללות כולם נחמדים ומחייכים אחד לשני, כן אין ספק שעלתה קנאה בגרון. ואז מתחיל המרוץ. ורצים. בהתחלה קשה אחר כך קל. פתאום חיוך ואז קצת זיעה, בקיצור ריצה.

בהתחלה חם, ויש עלייה. מדי פעם מתגנבות מחשבות, אולי, מי יודע, ואז עוקף אותי איזה גבר מבוגר והמוח מתעשת. באמצע יש כל מיני עצירות כוסות מים בשלוף כמו בתחרויות אמיתיות, משקאות איזוטוניים ואפילו תמרים! אני חושב לעצמי-איזו שטות, הרי כשהתאמנתי לבד לא הכנסתי טיפת מים לפה עד סוף הריצה וכלום לא קרה .אבל אחרי רגע אני מבין שאני היום אחד מהרציניים, ואם ככה אז צריך לשחק את המשחק עד הסוף. כן כולל לזרוק את הבקבוק באלגנטיות לצד הדרך אחרי ששפכתי אותו על הראש כמו פרסומת לספרייט.

הריצה נמשכת והמחשבות הרגילות חוזרות (כמובן שאני בלי מוזיקה) שוב הרצון לוותר אחרי קילומטר, שוב מחשבה על הבר-אור אחרי ריצת 2,000. אותן מחשבות על הטירונות והמוח כבר רגיל. הקילומטרים עוברים וזה מרגיש טבעי. לא ארחיב הרבה על קו הסיום. כשמסיימים הכול נראה פתאום קל, אולי חוץ מהשווארמה שדפקתי ב-10 בבוקר כשחיכיתי לאוטובוס צפונה.

אחרית דבר:

לא מדובר בריצת מרתון או איש ברזל ולא שברתי אף שיא ובכל זאת הצבתי יעד שנראה רחוק וכמעט בלתי מושג ועמדתי בו.זה נכון לריצה כמו לכל דבר אחר בחיים, ממליץ לנסות.

ואם אנסה לנסח שני דברים שלמדתי מהחוויה המדברית:

1. תציבו לעצמכם מטרות. גדולות או קטנות, העיקר שהן יהיו שלב אחד מעל מה שהתרגלתם. הדרך להשגה כבר תגיע.

2. בסוף הריצה – אל תוותרו על מתיחות.

כתיבת תגובה