הקסם הזה שגורם לי להבריא / מיכל רג'ואן

הקסם הזה שגורם לי להבריא / מיכל רג’ואן   קורה לי מידיי פעם שאני דוחה את ריצת הבוקר לערב. אני מנסה לשמר…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 19.08.2015
בלוג
0 תגובות

הקסם הזה שגורם לי להבריא / מיכל רג’ואן  
קורה לי מידיי פעם שאני דוחה את ריצת הבוקר לערב. אני מנסה לשמר את החיים שלי מעבר לריצה (כן, יש לי חיים כאלו) ויצא מצב שידעתי שאני יוצאת בערב (כן, אני גם יוצאת) ושאחזור רק לפנות בוקר הביתה ולכן מראש ריצת האיכות תוכננה לערב אחרי.
אז נקפוץ רגע אחורה לבוקר של היום לפני ריצת הערב המתוכננת. רצתי 15 קילומטרים קלים, מה זה קלים, הרגשתי ממש כמו שמאלפים אותי לרוץ  קל (במקרה של החום בימינו יותר מעלפים). אלעד ביקש, טוב נו, יותר נכון דרש, שארוץ לאט “ובלי תיזוזים בקצב!”. חייכת לעצמי ואמרתי בלב “איך אפשר בלי תיזוזים בקצב? ואם מתנגן שיר בנגן שאני אוהבת, לא אגביר קצת? ואם מישהו רץ ממש 50 מטרים לפני, לא אנסה לעקוף אותו?” (ברור, כולנו כאלו).  אבל הפעם אמרתי לעצמי “תעשי את הבלתי צפוי, תנסי לשמור על הקצב”. ולא רק ששמרתי על הקצב, גם רצתי בול (!), על הקצבים האיטיים שהוא ביקש. כשהעברתי את הנתונים למחשב, הייתי עם חזה נפוח כזה שאומר “יאללה, איזו ממושמעת אני, ממש אילוף הסוררת”.
מטאור במצפה רמוןבערב התחלתי להרגיש חלשה, הרגשתי שמתחילה לי “שפעת מזגנים” כזו…קצת שיעול, ממש טיפה חום, כאבי ראש. אבל אני גיבורה, לא לקחתי כלום “בשביל מה? זה יעבור”. בערב כבר נסעתי לראות מטאורים במצפה רמון, שם כבר היה מאוד קר. אבל אני חזקה, כמובן שגם גיבורה ועם אגו בשמיים ומבחינתי מזג האוויר שם היה “סבבה” (קפוא!).
הסבבה הזה עלה לי ביוקר…קמתי בבוקר עם גוף כפוף כמו סימן שאלה, עם חום, שיעול וכאבי ראש. לא, זה לא היה מעניין אותי אלמלא היה לי אימון אינטרוולים לעשות בערב (זוכרים, דחיתי את האימון לערב). מאותו רגע, הייתה לי רק מטרה אחת – “לעשות קסם שזה ייעלם” – כי אין מצב שאני אפספס ריצת איכות כזו. נכון, צריך להקשיב לגוף. נכון שכשהוא חולה הוא מאותת לנו לנוח, אבל באותה נשימה דיברתי עם הגוף שלי ואמרתי לו “תאותת ביום אחר, היום לא מתאים לי”. אז הלכתי לקנות ג’ינג’ר והכנתי לי שיקוי “קסם” שאמור לעזור.. חיכיתי שעה שהוא ישפיע … לא עזר.
אין ברירה… נכנסתי לסופר פארם וניגשתי לרוקח: “תביא לי בבקשה כל מה שיכול לעשות קסם ולהבריא אותי תוך שש שעות ” ואת כל זה אמרתי לו תוך כדי שאני משתעלת. הרוקח מחייך “אני יכול להביא לך סוכריות מציצה, ויטמין סי, כדורים להצטננות אבל הקסם יגיע רק בעוד יומיים”. “תביא”, אני אומרת לו, “אני אדאג שהוא יגיע מהר יותר”.
עוד לפני שהנעתי את הרכב (לאחר שקניתי את כל בית המרקחת וכבר לקחתי שני ויטמין סי, כדור מציצה וכדור לצינון) שכנעתי את עצמי ש”אין מצב בעולם שאני מוותרת על הריצה הזו”. כמובן שהכנתי את אלעד לפני (איך לא, תמיד טוב שיש תירוצים), “אני לא מרגישה טוב, אני לא יודעת אם אצליח לעשות את כל האימון”.  סגרתי את הפינה מבחינתי, אבל כל גופי צעק דבר אחד: “זו לא אופציה שאין ריצה היום”. טוב לא כל הגוף שלי, כי הוא היה עסוק בלרחם על עצמו אבל הראש שלי אמר את זה … טוב, אולי גם קצת המצפון (טוב, הרבה…).
ניסיתי להירדם קצת ביחד עם סלט התרופות שהכנסתי לגוף (אה ושתיתי עוד תה עם ג’ינגר). קמתי שעתיים לפני הריצה ואמרתי לעצמי “אני מרגישה קצת יותר טוב, יופי, החום ירד, קצת משתעלת אבל לא נורא”.
הסתובבתי בבית במריבות עם הגוף, הראש והמצפון, “ללכת? לא ללכת? ומה יהיה אם יקרה לי משהו באמצע הדרך? מיכל, את אומרת לכולם לא לרוץ כשהם חולים ואת בסוף יוצאת לרוץ חולה? איזו דוגמא את נותנת? לא אספר לאף אחד שרצתי ככה; את רק תזיקי לעצמך; ההיפך, בכל הפעמים כשרצתי חולה הרגשתי מעולה אחרי זה; טוב, אלך למכון כושר, אעשה את האימון על המסילה, ואם לא ארגיש טוב ארד, ככה לא אקח סיכון לרוץ בחוץ. וואלה, אחלה של רעיון”.
ובזה הגוף, הראש והמצפון קיבלו החלטה פה אחד, הולכים לרוץ במכון (ממש לא פה אחד..)
מיכל רג'ואן  הגעתי למכון, עליתי על ההליכון עם טישו, הצמדתי את האוזניות לאוזניים, הפעלתי את הנגן והתחלתי בריצה איטית ולאט לאט הגברתי לכיוון התוכנית שאלעד נתן לי. לאט לאט הרגשתי איך אני מצליחה לנשום, שהגוף פחות מותש ומפרגן לריצה שנפתחה לי בהדרגה. לאט לאט התחלתי לשחרר, לא השתעלתי אבל קינחתי את האף מידיי פעם. דמיינתי לעצמי שאני שואפת אוויר בריא שמנקה אותי מבפנים ונושפת את כל החולשה החוצה ממני ומשאיר לי גוף חזק שרוצה עוד מקצב רגליים (אז מה אם הייתי על מסילה, תבינו אותי).
הנשימות שלי הפכו להיות נשימות של תעופה, הכל בוער בי, הנה אני מנצחת את “שפעת המזגנים” הזו.
בסוף האימון , בערך לאחר שעה וחצי (מחיאות כפיים בבקשה על כך ששהיתי על המסילה שעה וחצי), ירדתי מהמסילה כמו ילדה שקיבלה הרגע אופניים חדשים. הרמתי את שתי ידי לאוויר וצעקתי בקול חרישי “יש!!”, היו כמה שהסתכלו עליי באותו רגע, אבל למי באמת איכפת…
אז זה הקסם? זו בעצם התרופה? ככה מבריאים מיד? יוצאים לריצה, מתמכרים לאנדרופינים וחוזרים הביתה חדשים? התשובה היא כן.. לאותו רגע.
חזרתי הביתה, והרגשתי כאילו לקחתי הרגע מנת סם  א ד י ר ה !!, כולי מסופקת, “הבראתי לחלוטין” אמרתי לאלעד בטלפון. באמת הרגשתי טוב.
אבל אתם יודעים מה קרה אחרי שלוש שעות? ברור נו..חזר השיעול וכאבי הראש. החום אמנם נעלם וגם הצינון, אבל אתם יודעים מה? למי אכפת עכשיו. החל מרגע זה, הדבר הזה יכול לעבור בקצב שהגוף יחליט לו.
הודתי יפה לגוף שלי שפירגן לי (אם הוא היה יכול, הוא היה שם לי מקל במסילה כדי שאפול ואפסיק) ונתתי ל”שפעת המזגנים” הזו לחלוף ממני תוך יומיים.
אל תנסו את זה בבית… או שכן …
זר לא יבין. ואתם? אין לי ספק בכלל.
(חוסר שפיות זמנית זה כאן)

כתיבת תגובה