העולם שלפני ומי שאני אחרי/ רויטל ביטון- ברכה

הדרך ארוכה ומפותלת אבל הכל אפשרי

מאת: marathon israel
בתאריך: 30.10.2020
כללי
0 תגובות

קוראים לי רויטל ביטון – ברכה,  נשואה ליובל ו- אמא לשלושה ילדים (8,6,2.3).

ביולי 2018, יום לפני ניתוח קיסרי (שלישי במספר) עליתי על המשקל, קיבלתי סחרחורת מלראות 125 ק”ג על הצג.

כבר בחדר הניתוח הבנתי שעם המשקל הזה אני לא ממשיכה,  נשיפות המאמץ של הצוות הרפואי שהעביר אותי ממיטת הניתוח למיטת האשפוז זכורות לי היטב.

הדרך לא הייתה פשוטה.

ארגון הילדים בבוקר הייתה מטלה קשה בשבילי, לפני שיצאתי מהבית החלפתי שוב חולצה כי הקודמת הייתה עם סימני זיעה. לא יכולתי לקשור את שרוכי הנעליים.

אם מעלית הבניין הייתה מושבתת לא הייתי עולה ברגל (קומה שביעית) אלא נוסעת לחברה או להורים שלי.

לא רצתי עם הבן שלי לשחק בכדור, לא נכנסתי לים (מאכזב להיכנס עם בגדים), לא טיפסתי עם הבת שלי בסולמות וחבלים בפארק השכונתי.

בכל יום הסתכלתי במראה ולא הצלחתי להבין איך אראה ואיך אצליח בכלל לעבור את הדרך הזו. זה לא קסם, זו עבודה קשה. זו גם לא דיאטה, זה אורח חיים.

הסתכלתי על הגוף שלי, חודשיים אחרי לידה שוקלת 110 קילו לגובה של 1.68 מטר. בטן הריונית, עדיין אחרי הלידה שאלו “עוד לא ילדת?” או “שכחת את התינוק בבטן? חחחח”.

חודשיים לאחר הלידה עם אישור רפואי לבצע הליכות מהירות בלבד למשך חצי שעה יצאתי לדרך, במקביל נרשמתי לסדנת תזונה כי הבנתי שאני חייבת לשלב כושר ותזונה.

בכל בוקר הייתי מפזרת את הילדים למסגרות ויוצאת לסיבוב הליכה של חצי שעה.

שני קילומטרים שהיו בשבילי אושר כי סוף סוף היה לי שקט וזמן לעצמי ומצדה שני אכזבה כי הרגשתי שזו טיפה בים.

בדצמבר, שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את התהליך והגעתי למשקל של 98 ק”ג יצאתי להליכה ורץ חלף על פניי, מחייך, נראה מאושר.

אני שעד לאותו רגע ריצה הייתה בשבילי ספורט מיותר בהחלט, אני שכמעט הודחתי מקורס קצינים כי לא עמדתי בזמנים לריצת בר- אור של שני ק”מ, אני שלא רצה לאוטובוס גם אם אני אפספס אותו, אני שלא עולה במדרגות אם המעלית לא עובדת, אני ארוץ? ואיך מתחילים לרוץ במשקל 98 ק”ג?

התייעצתי עם מאמנת כושר והקשבתי לתוכנית הראשונית שבנתה לי… ריצת אינטרוולים דקה ריצה, שתי דקות הליכה, כך לסירוגין למשך חצי שעה.

בפעם הראשונה שיצאתי לריצה הזו כמובן שזו הייתה דקה ריצה ו 5 דק הליכה להסדיר נשימה. בפעם השנייה שיצאתי לריצה כבר רצתי לפי התוכנית אומנם לאט יותר אבל התמדתי יותר בחלוקת זמנים.

רציתי יעד שידרבן אותי ויגרום לי להתמיד נרשמתי למרוץ הנשים למסלול של ארבעה ק”מ כאשר מראש אמרתי לעצמי את תרוצי ותלכי… ארבעה קילומטרים זה המון.

הייתי חוזרת הביתה מאושרת, על גג העולם שרצתי במשך חצי שעה באינטרוולים.

לאט לאט יצרתי רצף של ריצה, אני זוכרת את ה 1.8 ק”מ הראשונים שרצתי רצוף.

רצתי אחרי אותו רץ מחייך מהפעם הראשונה ואמרתי לעצמי “את רצה בקצב שלו עד שיעצור” כמובן שעצרתי לפניו כי הוא לא עצר מתי שחשבתי שיעצור J.

למרוץ הנשים הגעתי כשאני רצה ברציפות 8-9 ק”מ. במרוץ עצמו סיימתי בתוצאה של 2.5 דקות פחות ממה שאני רצה ביום יום.

התחלתי לחלום בגדול. התחלתי לחלום על עשרה קילומטרים, על 21.1 ק”מ.

נרשמתי למרוצים, הייתי מגיעה לבד, רצה בקצב שלי, בביישנות שלי על המשקל, על הזיעה, על הקצב….חוסר הערכה עצמית.

אהבה עצמית הייתה צמד מילים מאוד קשות למישהי שנקודת הפתיחה שלה היא חוסר הערכה עצמית אבל רצתי לאהוב, ללכת בתחושה טובה עם עצמי.

יום אחד הסתכלתי במראה והתחלתי לומר לעצמי דברים טובים. על הדרך שעברתי, על שלושה ניתוחים קיסריים, על שהתחלתי בהליכות ואני כבר רצה, על המשקל שירד ועל אהבה כלפי הגוף שלי והתהליך שלי.

את לא יכולה לעשות ולדאוג למישהו או משהו שאת לא אוהבת אז איך תשתפרי בריצה אם את לא אוהבת את הכבדות שלך? או איך תשקיעי בכפיפות בטן אם את לא אוהבת את הבטן? איך תפסיקי את האכילה הרגשית אם בכל סיטואציה עצובה או שמחה את אוכלת כאילו הגוף הוא דחליל? את צריכה לאהוב את מה שהגוף הזה עושה בשבילך.

את צריכה להזין אותו בטוב גם בתזונה, גם בכושר וגם במחשבה. בעיקר במחשבה.

בכל יום אמרתי לעצמי משהו טוב,  בכל יום התחלתי לזקוף לזכותי מה עשיתי ולא מה לא עשיתי. בכל יום שמחתי על הבחירות שלי.

הפסקתי להתייחס למצפון על הזמן שהכושר לוקח ממני אלא על הדוגמא שזה מהווה לילדיי. הפסקתי להתייסר על האוכל שנזרק שאני לא אוכלת כי “חבל” אלא גאה בעצמי שאני מתייחסת לגוף שלי בכבוד.

התהליך הזה בשילוב הריצה הרים אותי למעלה. בכל ריצה הייתי מרגישה איך עוד מחסום נפרץ. איך אני עוברת משוכות לפעמים בקלות לפעמים בקושי אבל עוברת.

ההתקדמות והשיפור שלי בריצה היו עקב לצד אגודל יחד עם שאר השינויים.

הריצה גרמה לי להבין שאין דבר שאני רוצה לעשות ולא יכולה, היא שיפרה לי את האמונה ביכולות שלי ומצד שני האמונה ביכולות שלי שיפרה לי את הריצה.

למדתי להקשיב לרצונות שלי בריצה, להאט את הקצב בחיים וגם בריצה לפעמים, להתמיד בריצה גם בתקופת הקורונה כי זה הזמן שלי לעצמי והוא חובה גם בימים ש”אין לנו אוויר לנשימה”, לא להתחיל מהר כי בסוף נשארים ללא אוויר ובעיקר לימדה אותי שכל מסע גדול מתחיל מצעד קטן, התמדה ואושר הם צמד מילים מבחינתי.

במשך כשנתיים הורדתי 38 קילוגרמים, רצתי חצי מרתון ובעיקר התאהבתי.

התאהבתי בתחושה הזו שאת על ההר הגבוה בעולם שלך.

יהיה ההישג אשר יהיה הוא האוורסט הפרטי שלך.

כתיבת תגובה