המרתון ששינה את חיי // עינת רז

עינת רז עברה את משבר גיל ה-40 שבע שנים מאוחר יותר ועם עבר ספורטיבי שכלל לכל היותר צפייה באולימפיאדה בטלוויזיה, החליטה להתחיל לרוץ. המרתון הראשון שלה ברומא בגיל 50 היה השיא של סיפור האהבה עם הריצה שבינתיים ממשיך להתפתח

מאת: מרתון ישראל
בתאריך: 01.07.2019
בלוג
0 תגובות

“לרוץ מרתון בגיל 50”. ארבע מילים שמגלמות בתוכן את ההחלטה שאותה קיבלתי כמה שנים לפני כן ושינתה לחלוטין את מסלול חיי, את הדרך שבה אני חושבת, את הביטחון העצמי ובאופן כללי את מי שאני.

אפריל 2017. מרתון רומא עמד להיות מוזנק. השמיים היו אפורים, אפורים מדי. רוח קרה נשבה והעיפה עלינו הרצים עלים מכל הכיוונים. הסתכלתי לעבר האופק וכל שאפשר היה לראות הם עננים אפורים מתקרבים. הגשם עמד להגיע וזו היתה עתידה להיות משימה כלל לא פשוטה.

על קו הזינוק. השמיים התקדרו והשניות נקפו. עוד רגע תישמע יריית הזינוק והמחשבה שרק לפני שנים אחדות היתה בגדר חלום תהפוך למציאות. מרתון רומא יצא לדרך ואני, עינת רז, אחת מ-17 אלף רצי מרתון.

הרעם הראשון נשמע במלוא עוצמתו בתחילת הריצה ולאחריו החל לרדת גשם כבד. ככה התחילה ריצת חיי. בקור ובגשם בבירת איטליה.

יש שאומרים שגיל 50 הוא ה-40 החדש. אני בחרתי לקחת את המשפט ברצינות והחלטתי לנסות אותו על עצמי והתחלתי לרוץ. התחלתי לרוץ בגיל 47 בלי עבר של ספורטאית צמרת, או ספורטאית בכלל. אפילו לא קצת, אלא אם כוללים במונח “ספורט” גם דיבורים על ספורט או לכל היותר צפייה בערוץ הספורט בזמן שידורי האולימפיאדה.

ככה, באמצע החיים, התחלתי לרוץ מתוך ידיעה שכנראה אעשה בדרך הזו משהו טוב עבור הגוף שלי למרות שהוא לא רגיל לזה. אבל בסוף הוא התרגל.

כולם רצים בעלייה ואני במכונית

הכול התחיל ממודעה בעמוד פייסבוק על קבוצת ריצה. אני? ריצה? מה פתאום. בחיים לא. צמד המילים הזה “בחיים לא” קיבל אצלי משמעות אחרת ביום שהתחלתי לרוץ. יהיה קצת קיטש מצדי לכתוב “לעולם אל תגידי לעולם לא”, אבל אצלי זו היתה האמת לאמיתה.

עבדתי באותם ימים בתפקיד תובעני מאוד משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות. זה היה תפקיד שאותו אהבתי אבל הוא לא נתן מקום לרצון שלי, לחיים שלי.

אני זוכרת את היום הראשון שלי בקבוצת הריצה. הגעתי לבושה בטייץ ובבגד ארוך מעל (בכל זאת, היה חודש פברואר. קר), בקבוק מים ביד ונעלי ספורט שהיו בארון. הביטחון העצמי, שמעולם לא היה בשיאו לפני כן, חיפש דרכי מילוט ברגע שראיתי את הרצים הנוספים.

“מה את עושה פה לעזאזל”, שאלתי את עצמי. “מה חשבת לעצמך שהחלטת בשעה 06:00 בבוקר להגיע ולפגוש את חבריך החדשים לעולם זר לחלוטין?”.

סיפור האהבה החל בק”מ וחצי של ריצה (כשאת העליות העברתי ברכב של אשת המאמן), המשיך בעוד ועוד אימונים, בהתמכרות לאדרנלין שזינק לשמיים, בגוף שהפך מחוטב, בכוח שנבנה בשרירים.

הוא המשיך בעזיבת מקום העבודה שלא ידע לקבל את חיי החדשים. אבל מה הדבר החשוב ביותר? הביטחון העצמי שלי, זה שפעם גירדתי מהקרקע, שבר שיאים וחשף אותי בפני עוצמות שלא הכרתי. הוכחתי לעצמי שאני יכולה ומבחינתי השמיים הם הגבול.

קו הסיום של המרתון. סימנתי בידיי את אות הניצחון והדמעות שטפו את גרוני ואת פניי, יחד עם הגשם שהמשיך לרדת.

“עשיתי את זה!”, צעקתי במלוא הגרון בשעה שאיטלקי מבוגר הניח על צווארי את המדליה. באותם רגעים לא הפסקתי לצחוק. או לבכות? אני כבר לא זוכרת. בגיל הזה הזיכרון לא משהו, נכון?

מחפשים את האתגר הבא שלכם? המרתון המדברי שלנו באילת הוא חוויה שכדאי לכם לנסות.

כתיבת תגובה