החיים זה (לא) רק ריצה – הדילמות שבריצה / לירון תמם

הדילמות הקטנות “גדולות” שבריצה כתבה ראשונה בסדרת כתבות חדשה מאת לירון תמם. לפני מספר שבועות כתבתי כאן על ירידת המתח שחווים אחרי ריצת…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 14.02.2016
הבלוג של לירון תמם
0 תגובות

הדילמות הקטנות “גדולות” שבריצה
כתבה ראשונה בסדרת כתבות חדשה מאת לירון תמם.
לפני מספר שבועות כתבתי כאן על ירידת המתח שחווים אחרי ריצת מרתון, זו תופעה מוכרת שנכתבו עליה לא מעט מאמרים. אחרי חודשים רבים של השקעה בהם אתם מכוונים מטרה, פחות אין מטרה גדולה באופק, גם אם אתם מנסים ליצור מטרות משניות שיחליפו אותן, כמו לשפר את הריצה שלכם באופן כללי או לשבור שיאים במרוצים קצרים יותר, זה לא נתפס בצורה דומה כמו אימונים והכנות למרתון.
קראתי בלא מעט מקומות שהתחושה של ירידת מתח נחווית באופן שונה אצל מי שרץ מרתון לראשונה לבין “מרתוניסטים” ותיקים. בעוד הוותיקים כבר התנסו בירידת המתח הראשונית וחזרו למסלול האימונים המפרכים אחרי תקופה מסוימת, בעוד שהם חוו את הפעם השנייה והשלישית של הכנות למרתון והבינו שלא כצעקתה, הרי שמי שחווה הכנות למרתון ואת המרתון עצמו בפעם הראשונה, חווה את ירידת המתח בצורה הרבה יותר חדה, עם זה בגלל שהוא לא בטוח שתהיה פעם שנייה ועם זה בגלל שהתחושה של הפעם הראשונה היתה כל כך חזקה שלא ברור איך מתקדמים מכאן הלאה.
אך תרשו לי לכתוב כעת על הצד השני של המטבע, על תחושה חזקה שחווים בעת ירידת המתח וסביר להניח כתוצאה ממנה, התחושה שמבטאת את הפער שבין ריצה לשם הנאה בלבד לבין ריצה עם משמעת. אני מתנצל מראש אם זה יהיה מסובך, מפותל, ואם בסוף תשאלו את עצמכם, על מה לעזאזל הוא מדבר ולמה הוא חופר לנו.
מרביתנו, אני רוצה להניח, עוסקים בריצה מתוך תחביב, הנאה. אם היינו בוחרים לעסוק בריצה מתוך מקצוע, היינו מתחילים בגיל צעיר מאוד, נרשמים לאגודה מקצועית ומכוונים את חיינו לשם (בהנחה וזה אפשרי, ויסלחו לי האתלטים המקומיים, נדמה לי שלפחות בישראל, זה לא אפשרי). רובנו לא בחרנו בכך, אלא קמנו בוקר אחד או ערב אחד והחלטנו להתחיל לרוץ, כל אחד מסיבותיו הוא. לכן אנחנו עוסקים בזה בתור הנאה, תחביב.
RUN_Urban_Couple-1_HiRes_RGB_Expires_Sep-2017.jpg (800x533)
 
אך ריצה, בדומה לאומנויות או מקצועות ספורט אחרים, היא מתעתעת. שכן הפער הזה בין תחביב למקצועיות, או לפחות למה שהיא מבטאת, קרי משמעת, הוא מאוד דק  ברור מאליו שאנחנו יכולים לרוץ רק מתוך הנאה בלי שום משמעת. יש מי שעושה את זה, רץ 3-4 פעמים בשבוע, בלי מטרות, בלי כוונות. מתוך הנחה שאם נשקיע יותר מדי, נאבד את ההנאה שבעניין. הצד שמנגד יטען, מה הטעם בזה, הרי מהר מאוד נרגיש התרופפות מסוימת ונוותר, מה עוד שאם אין איזה מטרה לשאוף אליה, זה קצת פוגם ברעיון של פעילות ספורטיבית. אם יוצאים מאזור הנוחות של הנאה בלבד, עולים די מהר על המסלול של משמעת ומקצועיות, מה שיגרום לנו להרגיש כמו ספורטאים לכל דבר, או אולי אנחנו רק נסתכל על עצמנו בתור כאלה?
הדילמה הזאת, בין ריצה לשם הנאה בלבד לבין ריצה מקצועית עם משמעת, זו דילמה שמקוננת בי לא פעם, ואני מניח שאני לא היחידי שחופר לעצמו בורות בעניין. מצד אחד, אני מתייחס לעניין בשיא הרצינות ולא אחזור כאן על כל מה שאני עושה, רק אומר שגם היום, אחרי המרתון, אני ממשיך באותה גישה של רצינות כפי שנהגתי כשהתכוננתי אליו. זה נובע משתי סיבות פשוטות, הראשונה,אני אוהב סדר ושונא שדברים יוצאים מאיזון, השנייה, אני שונא להיכשל.
אך בצד השני של הדילמה, יש את העניין שלפעמים אני מסתכל על הדברים מהצד ואומר לעצמי, אתה לא ספורטאי, זה לא המקצוע שלך, בחרת לרוץ מתוך הנאה, אז למה שתתאכזב אם תוריד את הרגל מהגז? אחת הנקודות שזה קורה היא כשאני נוהג בחוסר משמעת מסוימת, אז יש מאבק בין הצד שלא מוכן להיכשל בשום צורה שהיא לבין הצד שרוצה לזכור שמדובר בהנאה, אז לא חייבים להיות ממושמעים עד קוצו של יוד, נכון?
לא פעם אני מביט על הדברים מהצד, גם עלי וגם על אחרים שרצים סביבי. אני תוהה איפה עובר הקו בין ריצה כדרך חיים לכל דבר לבין תחביב והנאה. אני מבין שריצה, כמו לא מעט תחומים אחרים בספורט ובאומנות, הם שונים מכל תחביב אחר, כי הם דורשים אימונים מפרכים יותר והשקעה הרבה יותר רצינית של זמן ומשאבים אחרים, בסופו של דבר צריך לשנות סדרי עולם בשביל להיות מותאם אליה. אולי אי אפשר רק להישאר במתחם הנוח של התחביב אלא צריכים להיות ממש ספורטאים בעולם מקביל, אחרת זה פשוט לא אפשרי לעסוק בזה ואולי אפשר לעסוק בזה פשוט לא ברצינות.
RUN_Urban_Couple-3_HiRes_RGB_Expires_Sep-2017 (800x533)
 
אחת הדוגמאות לתפיסה של ריצה כדרך חיים היא המשמעת. ריצה היא לא מדע מדויק, אך אי אפשר להיות אצן של “יאללה בלגן”. מי שלא מתאמן ברצינות, לא יגיע לתוצאות. אפשר לא לעבוד עם מאמן ולא להתאמן באופן קבוע, אך אז אפשר לומר בהסתברות די גדולה, שאין גם סיכוי לא רק להצליח אלא גם לרוץ בלי כאבים ופציעות.
אחרי מרוץ מסוים בו עשיתי טעות וזנחתי את תוכנית האימון שקבע לי המאמן, אמרה לי אחותי, אם אתה עובד עם מאמן תעשה מה שהוא אומר אחרת אין טעם שתעבוד איתו. מן הסתם זה נכון, אולי יש ספורטאים שיכולים לראות את המשחק אחרת ממאמנים ולנקוט בגישה יותר עצמאית, אך זה לא אפשרי כשאתה אצן מתחיל ולמען האמת לא בטוח שזה אפשרי בכלל בריצה. התוצאה היא, שאם מקיימים את התוכנית במלואה, באימונים ובתחרות, בהסתברות די מלאה אפשר לומר שנצליח. כאן אולי טמון המעבר מריצה בתור תחביב לריצה כדרך חיים. מי שלוקח את הריצה כהנאה, לא יהסס לזנוח תוכנית אימונים, אם בכלל הוא ישתמש באחת כזו. אם הוא בוחר לקחת מאמן, כנראה שהוא החליט לקחת את הריצה כדרך חיים.
אגב, העניין עם משמעת, שכמו לא מעט דברים, זה עניין שבראש. אני יכול להכין את עצמי לרוץ תחת משמעת מסוימת, אך ברגע מסוים הכל יישכח, לא דווקא מתוך גישה של “זה לא באמת חשוב” אלא מסיבות אחרות, אדרנלין או דברים אחרים ששולטים בראש באותו רגע. לפעמים אני תוהה אם זה משהו עמוק יותר שאומר מה זה באמת משנה, אני הרי אמור ליהנות, אז למה להיות ממושמע עד הסוף?
יש שני סוגים של משמעת, משמעת של אימונים ומשמעת של תחרות. הראשונה נמשכת בכל אימון וביניהם, והיא החשובה בעיניי. כי אם אתה טוב באימונים במאה אחוז, גם אם תגיע לתחרות ולא תמלא עד הסוף את מה שאת צריך, אני מניח, זה לא מדעי, שתצליח באחוזים נכבדים, הרי דברים מסוימים יתחברו גם אם לא במאה אחוז. אתה לא יכול להצליח בתחרות אם באימונים לא היית ממושמע. הבעיה היא, שלא פעם אני חושב על המושג “ספורטאי של אימונים”, אחד שהוא טוב באימון אך בתחרויות הוא פחות טוב. זה מושג שמפחיד אותי, כי אני יודע שבאימונים אני מצליח ובתחרויות זה לא תמיד בא לידי ביטוי. אולי אני בכל זאת אני בחרתי בריצה כדרך חיים, אחרת זה לא היה עד כדי כך מפריע לי שאני לא עומד ביעדים מסוימים בתחרויות השונות.
על הגבול בין תחביב לדרך חיים
אולי המרוצים הם קו הגבול בין ריצה כתחביב לריצה כדרך חיים. גם מי שרואה את עצמו רץ רק לשם תחביב, ברגע שהוא נרשם למרוץ מסוים, אני מניח, רוצה להשיג תוצאה טובה. זה יצר התחרותיות וההישגיות שקיימת בנו, אחרת לא היינו עוסקים בספורט תחרותי, אחרת לא היינו נרשמים למרוץ. אנחנו לא חייבים להתחרות באחרים אלא יכולים להתחרות בעצמנו, בשדים שלנו מה שנקרא. לא מכיר מישהו שנרשם מתוך כוונה להיכשל. ברגע שנרשמים לתחרות, אז צריך להסתכל על כל דברים אחרת, וסביר להניח שהתוצאה גם משפיעה, מי שנכשל ירצה להוכיח שזו היתה טעות של הזמן, מי שהצליח ירצה להוכיח שזה לא היה חד פעמי והוא מסוגל להצליח יותר.
RUN_Urban_Female-4_HiRes_RGB_Expires_Sep-2017 (800x533)אז אולי אנחנו לא ספורטאים במקצוע, אך בתוכנו, כנראה, שבאמת פועם לב של ספורטאים. ההבדל טמון בעובדה שעבור ספורטאים כל תחרות היא מדרגה שאם הוא נופל ממנה, אז כל מה שהשקיע כל חייו עלול לרדת לטמיון, לעומת זאת, אנחנו יכולים לחזור הביתה ולהמשיך לעשות את הדברים שאנחנו עושים, חלקם חשובים יותר מתחרות כזו או אחרת. הפער הזה הוא מה שגורם לי להרגיש את אותה דילמה. מתי הדברים הופכים חשובים יותר ומתי פחות, ואם אני חושב כך זה אומר שהריצה היא לא דרך חיים אלא תחביב ככל התחביבים, ואם אני חושב ככה, האם זה פוגם ביכולות שלי או שאין לכך משמעות?
אם הגעתם עד לכאן (מודה לכם על כך), אתם בטח תוהים מה לעזאזל ניסיתי לומר ואיך זה קשור אל אותה ירידת מתח מתחילת המאמר. אנסה להסביר בלי לחזור על דברים שכבר כתבתי. בעוד שבתקופת ההכנה למרתון, הרגשתי כמו ספורטאי לכל דבר מבחינת ההכנות והתייחסות שלי לנושא, אגב אני לא חושב שאפשר באמת לרוץ מרתון בלי להתנהל כמו ספורטאי לכל דבר.
כעת אחרי המרתון, אני שואל את עצמי לא פעם, הרי אי אפשר להיות בתחושת כוננות שכזו כל הזמן, אני לא ספורטאי מקצועי ואין לי כוונה להיות, אז אם אני מסתכל על הדברים בצורה כזו, של חצי חיוך, הנאה ותחביב כמו כל תחביב אחר, האם אני פוגע ביכולות שלי להצליח, האם זה אומר שאני לא רציני מספיק, זה משנה בכלל? ואם אחליט כן להתנהל ברצינות תהומית, האם לא אפגע ברעיון הבסיסי של ההנאה שבזכותו אני בעניין בכלל?  אולי לפעמים בא לי להיות כמו אותם ספורטאים שעולים למגרש, לוקחים את הכדור ועושים מה שבא להם, בלי להרגיש רע עם עצמם.
לירון תמם - מחשבות אחרונותמה בינתיים?
בינתיים רצים, בלי הפסקה, נהנים מזה כמובן, שלא יהיה ספק לרגע. מתכוננים למקצה 10 ק”מ במרתון ת”א. הרבה מאוד ריצות מהירות, פחות ריצות ארוכות. זה לא פשוט כי אני מעדיף ריצות ארוכות על זמן מתון על פני ריצות קצרות על זמן מהיר, אך אי אפשר בלי זה ובלי זה, אני מנסה להיות ממושמע ולא לסבך את עצמי בדילמות שכאלה.
 
מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
לכל הכתבות של לירון בנושא: בדרך למרתון טבריה חושבים על החיים.
 
 

כתיבת תגובה