הדרך למרתון (המהיר) הראשון – פרק 3

הבלוג של יובל אילוז הדרך למרתון (המהיר) הראשון פרק 3: חודש השיא, תקופת הטייפר, והכנות אחרונות את הבלוג הזה אני כותב ערב…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 12.03.2015
בלוג ריצה
0 תגובות

הבלוג של יובל אילוז
הדרך למרתון (המהיר) הראשון

פרק 3: חודש השיא, תקופת הטייפר, והכנות אחרונות
את הבלוג הזה אני כותב ערב היציאה לברצלונה לקראת המרתון שיערך ביום א’ ה-15/3.
החלטתי שבמקום לנתח בדיקות מעבדה “משעממות” שתמיד יהיה זמן להרחיב בנושא אחרי המרתון- אשתף בתקופת ההכנה האחרונה שעברה עלי כולל הימים האחרונים עד לאריזת המזוודות.
חודש השיא של תכנית האימון שלי תוכנן לפברואר, שבמהלכו תכננתי לבצע בתחילת החודש ריצת הכנה מהירה וארוכה במרוץ “מרתוניה” במקצה 31 ק”מ, ריצת 3 שעות רגועה יותר ולהתחיל להוריד בהדרגה את הנפח עד למרתון תל אביב ולרוץ שם במקצה החצי מרתון חזק בתור הכנה אחרונה ולהתחיל את השבועיים של ההורדה – “טייפר” בסלנג המקצועי.
מי שכבר קרא את הפרקים הקודמים יודע שתוכניות הן בסיס לשינויים והאומנות האמתית בהכנה ארוכה לקראת מאמץ גופני מורכב היא במילה אחת “גמישות” – להיות קשוב ולעשות שינויים בהתאם למצב הגוף.
את חודש השיא התחלתי בצליעה, בריצה האחרונה שבוע לפני מרוץ “מרתוניה” הרגשתי כאב עמום בברך ימין והחלטתי לעצור את הקטע המהיר בריצה ולקצר חזרה לסיום. מי שרץ יודע שלהפסיק ריצה או להודות שכואב לך בזמן הריצה זה לא פשוט, במיוחד שמדובר בריצות הסוף שבוע שמהווים את האימון המרכזי השבועי בתוכנית האימונים למרתון. אבל עצרתי, כי אני מנוסה ואני יודע שכאב כזה לא אמור להיות שם.

ניסיתי לנוח ולהוריד עומס לקראת המרוץ שהתקיים בשישי, באמצע שבוע ביצעתי את בדיקת סף חומצת החלב במעבדה של המכון לרפואת ספורט ב”מכון וינגייט” (שעליה נפרט בצורה מורחבת בפרקים הבאים) וכן נאלצתי להמשיך באימונים מהירים כחלק מתהליך ההכנה והליווי של ליאב, רץ לקוי ראייה ושמיעה שהתכונן לתחרות קריטריון ב-800מ’. זו עוד החלטה שקיבלתי – אני כבר לא בשלב תחרותי הישגי בחיים ולכן יש סדר עדיפויות, וההכנה של ליאב הייתה מבחינתי ראשונה ולכן לא ויתרתי על זה.
בסופו של דבר זינקתי ל-31 ק”מ במרתוניה והרגשתי מעולה. התכוננתי כמו שצריך מכל הבחינות כולל תזונה, שינה וציוד. אומנם הכאב בברך הציק לי משלב מוקדם בריצה אבל לא בצורה שהייתי צריך להפסיק. עמדתי כמו מכונה ביעד הדופק שלי למרתון ובקצב 4 דק’ / ק”מ. חיכיתי לחצות את קו ה-25 ק”מ ולראות איך אני מרגיש ולשמחתי הצלחתי בסיום להגביר מעט ולהראות לעצמי שיש עדיין כוח. סיימתי בתוצאה 2:04 שעות (קצב 4 דק’ בול) והדובדבן היה לגלות שאני עולה על הפודיום הכללי מקום 3 (אחרי שני רצים מצוינים אמיר רמון וגלעד רותם) אין ספק שמרתוניה נתן לי אנחת רווחה ורגע של חיזוק חיובי מכל הבחינות בתזמון מושלם כי ממש הייתי צריך את זה. מצד שני נגעתי רק בקו ה-31 ק”מ בקצב המטרה שברור לי שהקושי האמתי במרתון יתחיל מהק”מ ה-32/33 עד לסיום ואת זה לא יצא לי לתרגל כמו שצריך.
אחרי שבוע של הורדה מסוימת וניסיון “לנהל” את הכאבים בברך, נותרו לי עוד שני סופי שבוע. אחד לריצת נפח ארוכה והשני זה כבר חצי מרתון תל אביב שתכננתי לרוץ חזק ואולי אפילו לשבור שיא אישי 1:19. השמועות על סופת שלגים התחילו לזרום ולכן תכננתי את ריצת הנפח ליום חמישי “לפני הסופה”, ואף הגדלתי לעשות והזמנתי רצים בפייסבוק להצטרף אלי ל-3 שעות ריצה בכל רחבי הפארק והטיילת.
מה שלא לקחתי בחשבון שהיום לפני השלג בירושלים היה הרבה יותר קר בתל אביב ממה שהיה בסופ”ש, כך מצאתי עצמי יוצא ב-6:30 בבוקר עם שני מלווים אמיצים לריצה במזג אוויר קר. אז קרו כמה דברים: אחרי 10 דק’ התחיל לרדת עלינו גשם והביגוד והכפפות נרטבו, בטיילת במיוחד בכיוון דרום מתל ברוך עד יפו היו רוחות כאלו חזקות שאפילו גולשי הגלים פחדו להיכנס לים, חוץ מהמלווים ועוד כמה הזויים הייתי לבד בטיילת ועדיין לא הבנתי שמשהו מוזר. אז סיימתי את הריצה – 35 ק”מ ב-3 שעות ואפילו ב-2.5 האחרונים הגברתי חזק לכיוון קצב 4 להראות לעצמי (שוב) שיש לי את הכוח גם אחרי 31 ק”מ להמשיך לרוץ.
פחות משעה אחרי ליטוף האגו העצמי על הריצה הנפלאה והתמונה בפייסבוק – קרסתי. יותר נכון הריאות שלי קרסו והתחלתי להשתעל ללא הרף ותחושה שאני לא מצליח להתאושש מהריצה. ידעתי שמשהו מאוד לא טוב עובר עלי. כך מצאתי עצמי נוסע עם המשפחה להעביר את הסופ”ש בשלג בבית המשפחה בירושלים, שזה גם הזוי כי אם הייתי יוצא החוצה הייתי נושם קור של 0 מעלות, ובבית אתה חנוק ולא נושם אוויר נקי, ולכן מה שקרה בפועל נשארתי סגור בבית 3 ימים (20 שעות מהיממה בשינה) עם חום, שיעול ונזלת, וחושב על שני דברים שאני לפני השבוע האחרון של ההכנה לתחרות של ליאב, ושבאותו שבוע יש לי חצי מרתון תל אביב שממש רציתי לשבור שם שיא אישי… אז מה לעזאזל עושים עכשיו?
אחרי שבדרכים הקונבנציונאליות לא הצלחתי להתאושש ולהתרפאות-עשיתי את מה שאני הכי שונא לעשות והלכתי לקופת חולים לרופאת משפחה. למזלי היא הייתה מאוד עניינית ונתנה לי טיפול אנטיביוטיקה. עם ליאב ניסיתי להתעלם ולרוץ איתו- אחרי 3 דק חימום הרגשתי שאני מתחיל לנזול מהאף ושהריאות פשוט לא מוכנות עדיין להעלות את קצב הנשימה. הוא הרוויח מזה התנסות מדהימה ששלחתי אותו לרוץ לבד 4*400 באצטדיון- שיעור מאלף להתמודדות עם הקשיים והלקויות שלו לחיים בכלל.
הורדתי את הלחץ לחצי מרתון תל אביב ואמרתי שאם אני ארגיש בסדר אז ארוץ אבל בתחושה נוחה לפי דופק ובלי לחשוב בכלל על תוצאה – זה מה שהיה וכך הרווחתי עוד ריצת הכנה על קצב 4 דק’ וסיימתי 1:25 שעות. היה מדהים לראות את השפעת המחלה על הדופק והקצב- הדופק היה גבוה כמעט ב-10 פעימות מהריצות הרגילות באותו קצב 4דק’/ק”מ, כי הגוף היה עדיין בסוג של טראומה. בגלל שזו הייתה רק ריצת חצי מרתון הרשיתי לעצמי לשייט בדופק על ZONE (טווח) גבוה יותר ולכן זה התאזן עם הקצב.
הגאווה האמתית באירוע הזה היה הליווי והאימון של אשתי מירב בחצי המרתון הראשון שלה ולראות אותה עומדת בדיוק בתכנון ובתחזית ומסיימת עם 1:45 שעות קצב 5דק’/ק”מ מושלם.
זהו. הסתיימה תכנית האימון. מכאן יצאתי לשבועיים של חידוד “טייפר” עד המרתון עצמו. בתקופה זו המטרה העיקרית של הגוף היא להתאושש מהעומס של תקופת האימון, להתחיל לאגור ולמלא את מצבורי האנרגיה (מאגרי הגליקוגן) בשרירים ובכבד מבלי לרוקן אותם שוב ושוב כמו בתקופת אימון, ואולי הכי חשוב – לעשות הכנה מנטאלית של הורדת לחץ, פוקוס, תכנון וחשיבה חיובית לקראת האירוע כך שברגע הזינוק בברצלונה נהיה הכי מוכנים שאפשר מכל הבחינות, בתקווה להשיג את התוצאה הטובה ביותר.

במקרה כך יצא שהתחרות 800 מ’ עם ליאב נפלה משמים בדיוק בטייפר שלי וכך הצלחתי לתת מעצמי בשבילו ואומנם לא הצלחנו לקבוע את הקריטריון אבל ליאב השיג תוצאה נפלאה של 2:23 דק’ וכנראה הטובה ביותר שנקבעה על ידי רץ לקוי ראייה למרחק זה אי פעם בישראל.
במבט לאחור ורגע לפני שהמטוס ממריא חשוב להיות שלמים עם התהליך שעברנו.
תמיד יכולנו לעשות יותר, תמיד היה אפשר לדחוף עוד קילומטראז’ או עוד אינטרוול, תמיד יהיו את אלה שיגידו לנו שמה שעשינו לא מספיק ושהם עשו הרבה יותר, תמיד לא נדע באמת מה מצב הגוף והשרירים ומשהו תמיד ירגיש לנו תפוס או כואב מדי עד הרגע האחרון.
אבל זה הזמן לשים הכול מאחור כי תהליך האימון וההכנה הסתיימו, מעכשיו מתחילים ליהנות מהחוויה, מהאווירה, ולהתרגש לקראת הידיעה שמהזינוק אני הולך לרוץ את המרתון (המהיר) הראשון שלי.
אולי אפילו יותר מרגש לחשוב על החיבוק עם המשפחה והבירה הקרה שאחרי קו הסיום – בהצלחה!

 

 

 

כתיבת תגובה