האיש עם הקורקינט

יש מקומות שזוכרים אותם תמיד. יש דרכים שיותר נוח לי ללכת בהם או במקרה שלי לרוץ, משום מה, ללא שום הסבר או…

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 23.09.2019
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

יש מקומות שזוכרים אותם תמיד. יש דרכים שיותר נוח לי ללכת בהם או במקרה שלי לרוץ, משום מה, ללא שום הסבר או סיבה.

אז שנים שאני רצה בדיוק באותו מסלול. אם אני מתאמנת למרתון, למשל, אני מוסיפה כל שבוע 2 ק”מ למרחק הארוך. זה כל השינוי. אני מתחילה את הריצה כל בוקר באותה שעה, ואני פוגשת בדרך את אותם אנשים, שכנראה עושים אותו מסלול מדי יום. כך יצא שאני אומרת שלום למשל לבחור שמטייל עם הכלבים, לזוג שצועד , למבוגר שתמיד הולך לבוש כמו לאירוע, חולצה מכופתרת ועניבה.

מדי פעם פגשתי איש בגילי בערך, תמיד לבוש בבגדי ספורט איכותיים, טייץ צמוד, חולצה זוהרת ובנדנה על המצח. אחרי הרבה זמן, חייכנו מדי פעם אחד לשני, ואחרי עוד יותר זמן, התחלנו להגיד  אפילו שלום.

בוקר אחד אני רואה אותו, מגיע כרגיל מולי, טייץ צמוד, גופיה זוהרת ובנדנה קשורה על המצח, אבל … רוכב על קורקינט חשמלי.

“מה קרה” ? שאלתי אותו מופתעת. עד אז לא החלפנו מילה חוץ משלום.

“תשמעי”, אומר לי, “היו לי קצת בעיות והרופא אמר שאני צריך להגדיל את המרחק. גם ככה היה לי קשה ללכת, אז קניתי קורקינט חשמלי וכך אני מגיע הרבה יותר רחוק”.

“אתה צוחק, נכון ? לאיזה רופא הלכת”? שאלתי. “לפסיכולוג כמובן”, ענה לי ברצינות. נשארתי בלי מילים. עשיתי לו לייק, והמשכתי לרוץ. מה אגיד לכם, אחלה רופא.

כתיבת תגובה